אמירת "לשם ייחוד"

הרב דב קדרון

זבחים ב ע"ב

בגמרא נאמר שגט שנכתב סתם, בלי כוונה מיוחדת, פסול, כי מן הסתם אשה לא מיועדת להתגרש, לכן צריך לומר בפירוש שכותבים את הגט לשם גירושין.

מכאן רצה אחד הרבנים להביא ראיה למנהג שהתחילו לנהוג החסידים לפני כ-300 שנים לומר "לשם ייחוד" לפני עשיית מצווה או תפילה, כדי שיהיה המעשה לשם המצווה.

אולם הרב יחזקאל לנדא זצ"ל, בעל שו"ת נודע ביהודה (מהדורא קמא - יורה דעה סימן צג), שכידוע התנגד לתנועת החסידות, כתב שמהגמרא יש דווקא סתירה לכך, שהרי הגמרא מחלקת בין אשה לקדשים, אשה סתמא לאו לגירושין עומדת ולכך צריך שיאמר בפה לפני כתיבת הגט, אבל קדשים סתמן כשרים, לפי שסתמא לשמן עומדים, והמצוות שאנו מקיימים הן כמו קדשים, קדשי גבוה, וסתמא לשמן עומדים, לכן אין צורך כלל לומר "לשם ייחוד".

מלבד זאת, הוא מוסיף, אנשי כנסת הגדולה תיקנו לנו תפלות וברכות, וברכה הוא התעוררות הדיבור ומחשבה, וכל מצוה שיש ברכה לפניה אין צורך לומר שום דבר לפניה, אלא רק הברכה. וכל דבר שאין ברכה לפניה אני נוהג לומר בפי: "הנני עושה דבר זה לקיים מצות בוראי", ובזה די ואין צריך יותר.

אולם אחד מגדולי החסידות, בעל באר מים חיים (בסוף הספר שער התפלה) חלק על הנודע ביהודה, וכתב שמצוות אינן דומות לקדשים, ומן הסתם אינן נעשות לשמן, כי בקדשים כבר הייתה בהם הכוונה והדבור לשמן בעת הפרשתן כאשר אמר: הרי זו עולה או חטאת וכדומה, ולא כן בעשיית המצוות שאין שמן עליהן מקודם, לכן עשייה סתמית לא מספיקה בהן, כמו שכתיבת גט סתמית לא מועילה.