כניסה הרשמה

פורטל הדף היומי > להרחיב > חגב - "שחט לה חגב..." (עבודה זרה נא ע"א)

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו

שחט לה חגב רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרים – חגב

"לימא כתנאי: שחט לה חגב, רבי יהודה מחייב, וחכמים פוטרים. מאי לאו בהא קמיפלגי: דמר סבר אמרינן כעין זביחה, ומר סבר לא אמרינן כעין זביחה אלא כעין פנים. לא, דכולי עלמא לא אמרינן כעין זביחה, אלא כעין פנים בעינן, ושאני חגב הואיל וצוארו דומה לצואר בהמה" (עבודה זרה, נא ע"א).

פירוש: לֵימָא כְּתַנָּאֵי [האם נאמר שיש בכך מחלוקת תנאים] ששנינו: אם שָׁחַט לָהּ לעבודה זרה חָגָב ר' יְהוּדָה מְחַיֵּיב משום שחיטה לעבודה זרה, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִים. מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי [האם לא בזה הם חלוקים], דְּמָר סָבַר [שחכם זה, ר' יהודה, סבור]: אָמְרִינַן [אומרים אנו] שדבר שהוא כְּעֵין זְבִיחָה חייבים עליו, כגון שוחט חגב, וכיוצא בזה השובר מקל בפניה, וּמָר סָבַר [וחכם זה, חכמים, סבור]: לָא אָמְרִינַן [אין אנו אומרים] שהאיסור חל כשהוא עושה כְּעֵין זְבִיחָה, אֶלָּא דווקא כשהוא כְּעֵין פְּנִים, ובמקדש הרי אין זובחים חגבים? ודוחים: לֹא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא [לדעת הכל] לָא אָמְרִינַן [אין אנו אומרים] שמה שהוא כְּעֵין זְבִיחָה חייבים עליו, אֶלָּא כְּעֵין פְּנִים בָּעֵינַן [צריכים אנו], וּמדוע מחייב ר' יהודה במקרה זה? שָׁאנֵי [שונה] חָגָב, הוֹאִיל וְצַוָּארוֹ דּוֹמֶה לְצַוַּאר בְּהֵמָה, ושחיטתו היא כעין שחיטה שעושים בפנים. (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ)

שם עברי: חגבאים שם באנגלית: Grasshopper, Locusts שם מדעי: Orthoptera

נושא מרכזי לעיון: מהו החגב הנשחט ומה הדמיון לשחיטת בהמה?

על פי דברי הגמרא שחיטת חגב דומה לשחיטת צוואר בהמה. בלשון רש"י: "ושאני חגב הואיל וצוארו דומה לבהמה - דיש לה צואר כבהמה ולהכי מחייב רבי יהודה דכעין שחיטת פנים הוא". מחלוקת תנאים זו אולי איננה תיאורטית בלבד משום, שלפחות לאחת הדעות במדרש, כבר ישמעאל עבד עבודה זרה בשחיטת חגבים: "תני רבי ישמעאל אומר: אין הלשון הזה של צחוק אלא עבודת כוכבים, שנאמר: וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק, מלמד שהיתה אמנו שרה רואה את ישמעאל בונה בימוסיות וצד חגבים ומקריב עליהם וכו'" (בראשית רבה, (וילנא) פרשת וירא פרשה נג)(1)

על מנת להבין את הדמיון בין שחיטת חגב לשחיטת בהמה עלינו להגדיר מהי קבוצת המינים הנכללת בשם חגב ולמצוא את המאפיינים הרלוונטיים לדמיון לשחיטת בהמה. מתוך עיון בפסקה העוסקת במותר והאסור באכילה מתוך שרץ העוף, בפרשת שמיני (ויקרא, יא כ-כג), ומתוך דברי הגמרא בחולין (סה ע"א) ניתן לשער שהשם חגב כולל לא רק את בני משפחת החגביים אלא גם את בני משפחת החרגולים (ראה ב"הרחבה"). שתי משפחות אלו מאופיינות בראש בעל תנועה חופשית המתחבר לגוף בעזרת "צוואר" קצר. הראש ניצב ביחס לקו דמיוני המתאר את ציר האורך של החרק. שני מאפיינים אלו קיימים בקבוצות נוספות אך לא בכל סדרות החרקים.

א. ראש חופשי: בסדרות רבות הראש מחובר את הגוף בחיבור רחב ומהווה חלק בלתי נפרד מהחזה. בקבוצות אלו אין לחרק "צוואר" ואין באפשרותו להניע את ראשו. תופעה זו קיימת בפישפשאים, בחיפושיות, בתיקנים ועוד. לעומת זאת, ברוב תת-משפחות החגביים, הראש עשוי לנוע באופן עצמאי משאר חלקי הגוף.

ב. עמדת הראש ביחס לגוף: בחרקים אנו מוצאים שלוש עמדות של הראש ביחס לציר הגוף. 1. הראש עשוי להתחבר כהמשכו של החזה ולפנות קדימה (משפחת החיפושיות הרצות). 2. הראש נמצא בעמדה אלכסונית לגוף (פישפשאים). 3. הראש מחובר לחזה בעמדה ניצבת, פחות או יותר, לציר הגוף כמו בחגבאים.

ההשוואה בין שחיטת החגב לבין לשחיטת בהמה עשויה לנבוע מכמה סיבות. לחגבאים יש ראש חופשי (בעל כושר תנועה בנפרד מהגוף) בעל "צוואר" קצר העומד בעמדה ניצבת לגוף. במאפיינים אלו דומה ראש הבהמה וצווארה, במידה רבה, לראש החגב ו"צווארו". כאמור, קיימות קבוצות נוספות בעלות מבנה דומה אך ייחודם של החגבים לעומת סדרות חרקים אחרות הוא בכך שהם מותרים באכילה. אמנם שיקול היתר האכילה איננו רלוונטי לשחיטה לעבודה זרה אך הוא קשור לדמיון לשחיטת בהמה. על פי תירוץ הגמרא שרבי יהודה מחייב בשוחט חגב משום ששחיטתו דומה לשחיטת פנים ייתכן ולא די בדמיון במעשה הטכני של השחיטה אלא גם בכך שבעל החיים יהיה מותר לאכילה ("איזהו נעבד כו'. מנא הני מילי? אמר רב פפא: דאמר קרא, ממשקה ישראל - מן המותר לישראל וכו'" (תמורה, כט ע"א). סיבה אפשרית נוספת לבחירת החגב היא גדלו יחסית לחרקים אחרים. קשה להניח שמחלוקת רבי יהודה וחכמים הייתה עוסקת בחרקים זעירים שאין בהם עניין לאדם. החרקים הגדולים ביותר והמשמעותיים לאדם כמזון ושניתן לייחס להם "שחיטה" הם כמה ממיני החגבאים. החגבים היו בשימוש נפוץ כמזון ולא בכדי התורה פירטה את המותר והאסור בהם. החרק הגדול ביותר בארץ הוא הסגה הענק שאורך גופו מגיע עד ל – 12 ס"מ. (ראה תמונה להלן). מינים נוספים כמו סלעם החרמון ומצחן אינם נופלים ממנו בהרבה בגדלם.


תמונה 1. ברקנית האשל – חיפושית הראש מחובר לחזה בחיבור רחב וחסר כושר תנועה		תמונה 2. תריסית – פשפש הראש חסר כושר תנועה


תמונה 3. ארבה - נציג משפחת החגביים		תמונה 4. חרגול – משפחת החרגוליים

הרחבה

נקדים לעיון במקורות העוסקים בחגבים תאור טקסונומי (טקסונומיה = תורת המיון) ומורפולוגי (של המבנה) של קבוצת החרקים הנכללת בשם "חגב". החגבים העניקו את שמם לסדרה שבה הם נכללים – סדרת החגבאים (Orthoptera). סדרה זו כוללת בארץ בנוסף לחגבים את הצרגולים, החרגולים, הצרצרים והערצבים. סדרת החגבאים מונה כ – 20,000 מינים ומאפייניה הם: גלגול חסר, גפי הפה נושכות-לועסות (בניגוד למשל לגפי הפה של הפרפרים הבנויים כחדק מציצה), חזה קדמי גדול, זוג הרגליים האחוריות גדול בהרבה משני הזוגות הקדמיים ומשמש לניתור. הכנפיים הקדמיות צרות ומוקשות והן חופות את הכנפיים האחוריות הגדולות והקרומיות. התעופה מתבצעת בעזרת הכנפיים האחוריות ואילו תפקיד הכנפיים הקדמיות להגן בזמן מנוחה על הכנפיים האחוריות המקופלות כמניפה מתחתן. קיימים מיני חגבאים חסרי כנפיים או בעלי כנפיים מנוונות. לרוב החגבאים יש איברי קול ואיברי שמע מפותחים. הצרצרים הם דוגמה טובה ליכולת הווקאלית (קולית) של החגבאים.

סדרת החגבאים כוללת כמה על משפחות ביניהן על משפחת החרגולים ועל משפחת החגבים. בשורות הבאות אתייחס לשתי משפחות של החגבאים: משפחת החרגולים ומשפחת החגביים. כאמור לשתי המשפחות יש רגלי ניתור אך הם שונים בכמה פרטים המאפשרים לזהותם בקלות. החרגולים הם בעלי מחושים ארוכים (יותר מחצי אורך גופם) ואילו למשפחת החגביים מחושים קצרים (פחות מחצי אורך גופם). (ראה תמונות לעיל). לנקבות החרגולים יש בקצה הבטן צינור הטלה ואילו לנקבות משפחת החגביים יש בקצה הבטן ווים שבעזרתם הן חופרות גומות לצורך הטלת הביצים. החרגולים בדרך כלל ניזונים מטריפה ואילו החגביים צמחונים.

מספר הרגלים

בפרקים בפרשת שמיני (ויקרא, יא כ-כג) העוסקים במותר והאסור לאכילה מבין בעלי החיים מתייחסת התורה גם לשרץ העוף. אני מציע לשלב בין פירוש רש"י ובין הטקסונומיה המודרנית על מנת לפרש את הפסוקים כפשטם. מפרש רש"י במקום: "שרץ העוף - הם הדקים הנמוכים הרוחשין על הארץ כגון זבובים וצרעין ויתושין וחגבים". בניגוד למפרשים אחרים מונה כאן רש"י אך ורק חרקים מעופפים. התורה פתחה בפסוק הראשון באיסור גורף של אכילת כלל החרקים המעופפים "כל שרץ העוף ההולך על ארבע שקץ הוא לכם". שאלה העולה מאליה היא כיצד ניתן לטעון שמדובר בחרקים הרי למחלקה זו יש 6 רגליים? התשובה לשאלה נמצאת בפסוק הבא המתייחס לתת קבוצה בתוך החרקים – לסדרת החגבאים: "אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההולך על ארבע אשר לו כרעים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ". הקבוצה היחידה בכל עולם בעלי החיים שיש לה זוג כרעים מפותחות (רגלי ניתור) בנוסף ל – 4 רגלים היא סדרת החגבאים (ראה לעיל). מפסוק זה ניתן להסיק שהתורה חילקה בין שני זוגות הגפיים הקדמיות הנקראים רגליים לבין זוג רגלי הניתור הנקרא כרעים. על פי הנאמר בפסוק תפקידה של הגף מעניק לה את שמה המדויק ולכן רק גפי הליכה נקראות רגלים. לעומת זאת הגפיים המשמשות לניתור נקראות כרעיים. לאור כך שבנוסף לחגבאים קיימות סדרות נוספות של חרקים בהן רק שני זוגות גפים שימשו להליכה ואילו לזוג השלישי היה שמור תפקיד שונה, ייתכן והתורה תיארה את החרקים המעופפים כבעלי 4 רגלים בלבד. יתר על כן, לכמה קבוצות של חרקים יש באמת 4 רגליים בלבד כתוצאה מהתנוונות אחד מהזוגות. כך למשל המצב במשפחת הסטיריות מסדרת הפרפראים. ראה למשל בסטירית העמומה (בתמונה להלן). העובדה שקיימים חרקים בעלי 6 רגלי הליכה איננה צריכה לשנות את הכלל משום שהזוג הנוסף נתפס כבעל תפקיד שונה או אולי התורה נקבה במספר 4 המשותף לכל החרקים ללא יוצא מן הכלל.

קשה להניח שרש"י לא היה מודע לכך שלזבובים יש 6 רגלים ואף על פי כן כללם בשרץ העוף בעל 4 הרגלים. מצאתי הסבר דומה ב"דעת מקרא" אלא שלענ"ד יש מקום לפקפק בשתי נקודות. שם מוצע לפרש שהתאור "שרץ העוף ההולך על ארבע" כוונתו לומר שיש לו לפחות 4 רגלים. לי נראה שהמספר 4 הוא בדיוק 4 ולא יותר. ב"דעת מקרא" נאמר שספירת זוגות הרגלים על ידי התורה לא כוללת את הרגלים הקדמיות הנחשבות לידיים. מפשט הפסוקים נראה יותר שספירת הרגליים לא כוללת את הגפיים יוצאות הדופן שאינן משמשות להליכה כמו למשל הכרעיים בחגבאים שהן דווקא הרגליים האחוריות.

כדוגמה לחרקים בעלי 4 רגלי הליכה וזוג גפים נוסף בעל תפקיד שונה אציג כמה מינים מייצגים:

תמונה 5. גמל שלמה ענק – סדרת התיקאים
הרגלים הקדמיות הן רגלי טרף

סגה ענק–משפחת החרגולים - הרגלים האחוריות הן רגלי ניתור צילם: גיא חיימוביץ' – הגלריה של גיא


תמונה 7. ערצב – סדרת חגבאים צילם: böhringer friedrich הרגלים הקדמיות משמשות לניסור צמחים		תמונה 8. ערצב - רגלים קדמיות צילם: Cevokreb


תמונה 9. עקרבן – סדרת הפשפשאים צילם: Holger Gröschl הרגלים הקדמיות הן רגלי טרף		תמונה 10. חותרן – סדרת הפשפשאים צילם: Piet Spaans הרגלים הקדמיות משמשות כמשוטים

תמונה 11. סטירית עמומה - פרפר בעל 2 זוגות רגלים

כרעיים מעל הרגליים

את המונח "ממעל לרגליו" מפרש רש"י: "ממעל לרגליו - סמוך לצוארו יש לו כמין שתי רגלים לבד ארבע רגליו, וכשרוצה לעוף ולקפוץ מן הארץ מתחזק באותן שתי כרעים ופורח, ויש הרבה מהם במקומינו בינותינו, כאותן שקורין לנגושט"א וכו'". על מנת שנוכל להבין את כוונת רש"י נקדים תאור קצר של סידור הרגלים בחרקים. באופן עקרוני יש לכל החרקים 3 זוגות רגלים המחוברות לחזה הבנוי מ – 3 פרקים. כל זוג רגלים מחובר לפרק אחד. קיימים מעט יוצאים מן הכלל בהם התנוון זוג הרגלים הקדמי כמו למשל בסטיריות. על פי רש"י יש להבין את המונח "ממעל לרגליו" כ"לפני רגליו". אם נציב את החגב כשראשו כלפי מעלה הרי שזוג הרגלים הקדמיות יהיה גבוה משני הזוגות האחוריים (רגלי ההליכה). הסבר זה בעייתי משום שבכל סדרת החגבאים (כ – 26,000 מינים) רגלי הניתור הן הרגלים האחוריות. ההסבר המקובל לדעת המתירים לאכול ארבה הוא ש"ממעל" איננו ביחס לציר האורך הניצב (הוריזונטלי) אלא כאשר הוא אופקי. כאשר החגב ניצב בעמדה אופקית על הקרקע הרי שהכרעים גבוהות יותר מאשר הרגלים (תמונה 3).

הרב א. בן דוד הציע שרש"י כתב "סמוך לצוארו" על מנת להבדיל בין החגב לבין החיות והעופות שכרעיהם וקרסוליהם נמצאים בחלק התחתון של גופם ואילו בחגב הם נמצאים בחלק הגוף האמצעי (החזה). הסבר זה תמוה בכל אופן שנבחן אותו. האם הרגלים הקדמיות של היונקים ממוקמות באופן יחסי מאחור בהשוואה לרגלי החגבים? מה הצורך של התורה לציין את ההבדל בין מיקום הרגלים בחגבים ועופות? האם עלולים לבלבל ביניהם? ההחלפה עלולה להיות בין חגבים ובין חרקים דומים אך בכל החרקים הרגלים ממוקמות בחזה כך שסימן זה לא מסייע לזיהוי. מדוע היה צורך לתורה לציין את מיקום הרגלים דווקא בכרעיים הרי כל 3 הזוגות נמצאות בחזה?

בנושא זה התחבט אור החיים הקדוש (הרב חיים אבן עטר) בספרו "פרי תואר" ("פירות גינוסר") על שו"ע יו"ד סי' פ"ה ונצטט את דבריו (2):

"... וכל זה לא הספיק לי לגזור אומר לאסור עד שעמדתי על עקרן של דברי גרסינן במסכת חולין דף נ"ט וז"ל: ובחגבים כל שיש לו ד' רגלים וקרסולים וכנפיו חופות את רובו. ר' אומר ושמו חגב. ופירש"י ז"ל ובחגבים זהו סי' טהרת' כל שיש לו ד' רגלים וד' כנפיים ויש לו קרסולים הם ב' רגלים ארוכים לבד הד' והם סמוך לצוארו ממעל לרגליו לנתר וכו' וכנפיו חופות את רובו עכ"ל. הנה סימנים האמורים בדברי רש"י ז"ל אינם במינים אלו שאנו רואים כי סימני הקרסוליים דקדק לומר רש"י שהם סמוך לצואר אינם במציאות בעולם כמו שאומרים קצת חכמי דורינו, זה שיבוש, אטו מי איכא איניש דידע כל מיני חגב? הלא אחר האמת אין אנו יודעים מכל המינים אלא מין זה שאנו רואים ומידי דהוה שאין אנו מכירין כל שאר המינים והיה זה כאחד מהם. ועוד הגידו לי כי ת"ח א' רשום עבר בימים שלפנינו ומצא חגב א' בסי' הנז' שהיו לו קרסוליים סמוך לצואר גם לפימה שהעלו הפוסקים דאין לאכלו אלא בקבלת שמו חגב דוקא וכו'".

אכן כדברי אור החיים "הלא אחר האמת אין אנו יודעים מכל המינים" שהרי קיימים כמליון וחצי מיני חרקים מוגדרים וכנראה עוד מליונים שעדיין לא התגלו. מאידך גיסא לאור העובדה שכל סדרת חרקים מונה מינים רבים (עשרות אלפים עד מאות אלפים) קשה להניח שבמהלך ההסטוריה הארוכה של המחקר האנטמולוגי לא התגלה לפחות מין אחד מתוך הסדרה, אם אכן היא קיימת, שיעיד על מבנה חבריו. בנוסף לכך קשה להניח שבעל חיים שהיה נפוץ מאד בתקופת חז"ל (ולאחר מכן בתקופת אותו ת"ח שממנו שמע "אור החיים") יעלם לו מבלי להשאיר שריד ופליט. לענ"ד גם לא ייתכן שהיה מין כזה משום שאם הרגלים שימשו לניתור, משיקולים פיזיקליים, הן חייבות להיות מחוברות לחלק האחורי של החזה. חזקה על מסורת יהודי תימן וחלק מיהודי מרוקו שהכירו את נדידות הארבה (הממשיכות עד ימינו) שהוא הוא המין שהיה אחד ממכות מצרים ואותו התירה התורה. לא בכדי מכה זו הסתיימה ב"לא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד בְּכל גְּבוּל מִצְרָיִם" על מנת למנוע ממצרים לנצלו שהרי מין זה היה מזון רצוי.

הקושי העומד לפנינו הוא כמובן למה התכוון רש"י ומה ראה אותו ת"ח שעליו סיפר "אור החיים"? לאור העובדה שברש"י המודפס סביב הרי"ף לא הובא פירוש ל"ממעל לרגליו" וגם הר"ן, שכנראה ציטט את דבריו, השמיט את המילים "סמוך לצוארו", נוכל לייחס את הדברים לשיבוש כלשהו. בנוסח הרש"י שלפנינו נאמר במפורש שהארבה הוא "לנגושט"א" והכוונה כנראה לחגב הנודד (Locusta migratoria) שהוא מין יחיד בסוג. למין הזה כמו לכל המשפחה אין כרעיים מפותחות סמוך לצוואר.

לגבי ה"ת"ח" שאותו מזכיר "אור החיים" שהעיד על חגב "בסי' הנזכר שהיו לו קרסוליים סמוך לצואר" ייתכן ושגגה עלתה בידו ומה שראה היה נציג של סדרה אחרת שאכן יש לה רגלים מפותחות במיוחד הדומות לכרעיים סמוך לצואר (אני מעיד שכבר פגשתי מורה לטבע שהחליפה בין המינים). כוונתי לגמלי שלמה השייכים לסדרת התיקאים (תמונה 5). בניגוד לחגבים הרי שגמלי שלמה ניזונים מטרף ואין ספק שהתורה אסרתם. הסימן "כרעים ממעל לרגליו" נועד למנוע החלפה עם חרקים אחרים ובמיוחד עם גמלי שלמה הדומים מאד לחגבים. לחגבים יש כרעיים לנתר ואילו לגמלי שלמה רגלי טרף הקבועות בפרק החזה הסמוך לצואר. סיבה אפשרית אחרת להחלפה היא הסתמכות על גרסה שונה בדברי רש"י המופיעה בכתב יד לייפציג: "ממעל לרגליו – סמוך לצוארו יש לו כמין שני רגלים לבד ארבעת רגליו, וכשרוצה לעוף ולקפוץ מן הארץ מתחזק באותן שני כרעים ופורח, ויש מהן הרבה באותן שקורין לאנעטס וכו'". במקום הלעז "לנגושט"א" נכתב כאן "לאנעטס". שם זה מזכיר את שמו הלטיני של גמל שלמה mantis הנמצא בשימוש בשפות אירופאיות נוספות.

המינים הטהורים

לצורך הגדרת מיני החרקים הטהורים נחזור לפסוקים בפרשת שמיני: בפסוק הראשון בפסקה העוסקת בשרץ העוף נאסרו כל החרקים המעופפים. בפסוק הבא הותרה ללא הסתייגות כל סדרת החגבאים: "אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההולך על ארבע אשר לו כרעים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ". בפסוק השלישי צמצמה התורה את ההיתר רק לקבוצות מסוימות בתוך הסדרה: "את אלה מהם תאכלו את הארבה למינו, ואת הסלעם למינהו, ואת החרגול למינהו, ואת החגב למינהו". מפרש רש"י שם: "על ארבע - על ד' רגלים. ממעל לרגליו - סמוך לצוארו יש לו כמין שתי רגלים לבד ד' רגליו, וכשרוצה לעוף ולקפוץ מן הארץ מתחזק באותן שתי כרעים, ופורח, ויש מהן הרבה כאותן שקורין לנגושט"א, אבל אין אנו בקיאין בהן שארבעה סימני טהרה נאמרו בהם: ארבע רגלים, וד' כנפים, וקרסולין אלו כרעים הכתובים כאן, וכנפיו חופין את רובו, וכל סימנים הללו מצויין באותן שבינותינו, אבל יש שראשן ארוך, ויש שאין להם זנב, וצריך שיהא שמו חגב. ובזה אין אנו יודעים להבדיל ביניהם. רש"י מביא כדוגמה לחגבאים את ה"לנגושט"א" שהוא, על פי תרגומו של ד"ר משה קטן ב"אוצר לעזי רש"י", הארבה. אכן, השם הלטיני של החגב הנודד הוא Locusta migratoria.

פירוש רש"י מבוסס על המשנה והגמרא בחולין: "ובחגבים כל שיש לו ארבע רגלים, וארבע כנפים, וקרסולים, וכנפיו חופין את רובו. רבי יוסי אומר: ושמו חגב וכו'" (פ"ג מ"ז). ובגמרא (סה ע"א): "ובחגבים כל שיש לו כו'. מאי רובו? אמר רב יהודה אמר רב: רוב ארכו, ואמרי לה: רוב הקיפו; אמר רב פפא: הלכך, בעינן רוב ארכו, ובעינן רוב הקיפו. ת"ר: אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן, כגון הזחל - מותר, ר"א בר' יוסי אומר: אשר לא כרעים - אף על פי שאין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן. מאי זחל? אמר אביי: אסקרין וכו'". מדברי המשנה ניתן להסיק שהשם חגב שימש בשתי רמות מיון שונות: החגב מופיע מחד גיסא כשם כללי שהרי המשנה מונה את סימני החגבים ומתארת את מאפייניהן של קבוצות שונות בסדרת החגבאים ולא רק את סימני משפחת החגביים. יתר על כן, לדעת רבי יוסי כל המינים המותרים לאכילה בעלי סימנים אלו חייבים להקרא בשם חגב. מאידך גיסא החגב מופיע כתת-קבוצה בתוך סדרת החגבאים כדברי הגמרא: "תנו רבנן: את אלה מהם תאכלו את הארבה וגו' ארבה זה גובאי, סלעם זה רשון, חרגול זה ניפול, חגב זה גדיאן. מה ת"ל למינו למינהו למינהו למינהו ד' פעמים? להביא ציפורת כרמים ויוחנא ירושלמית והערצוביא והרזבני" (חולין סה ע"א).

אם ניישם את המאפיינים שתוארו בשני קטעי הגמרא, שצוטטו לעיל, לטקסונומיה המודרנית הרי שנוכל לסכם שמכלל סדרת החגבאים הותר באכילה חלק ממשפחת החרגולים וחלק ממשפחת החגביים. את משפחת החגביים חלקה התורה לתת-משפחות שהן הארבה, הסלעם והחגב. ייתכן והשם חגב בפסוק בדברי הימים (ב' ז' י"ג) מתייחס לכלל משפחת החגביים: "הן אעצור השמים ולא יהיה מטר והן אצוה על חגב לאכול הארץ וכו'". המקבילה לבצורת היא מכת חגב המשמידה את כל היבול. התנהגות זו של השמדת היבול אופיינית לכלל משפחת החגביים הצמחונית. חרגולים לעומת זאת, בדרך כלל, אינם צמחונים וניזונים מטרף ולכן עשויים להועיל לאדם במלחמה בחגבים.

ההצעה שהעליתי שחלק ממשפחת החרגולים הותר לאכילה קשה ואיננו עומד במבחן מסורת האכילה הקיימת היום. קושי נוסף הוא העובדה שרוב החרגולים ניזונים מטרף ובעלי חיים טורפים נאסרו לאכילה(3). בעיה נוספת היא שבהשוואה לחגבים המתלהקים (ארבה) שאיסופם בכמויות גדולות שכיח הרי החרגולים חיים כבודדים וקשה להניח שהם נאכלו. ייתכן ומיני החרגולים שהותרו הם מעט המינים הצמחונים כמו למשל המינים השייכים לסוג איזופיה אך המסורת על אכילתם לא הגיעה לידינו בגלל שהם נאכלו רק לעיתים רחוקות.

תמונה 12. איזופיה - חרגול צמחוני

(1) תודה לידידי הרב אלחנן סמט על הפניית תשומת לבי למדרש זה.
(2) תודה לרב א. צ. לונצר על ההפניה למקור זה.
(3) ראה בפרק על פרשת שמיני בספרו של הרב אלחנן סמט "עיונים בפרשות השבוע", סדרה שניה, הוצאת מעליות שע"י ישיבת "ברכת משה", מעלה אדומים.

רשימת מקורות:

אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 3 (עמ' 73-94).
הרב א. בן דוד, שיחת חולין, תל"ט-ת"מ.
מ. דור, החי בימי המקרא המשנה והתלמוד (עמ' 246).

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

לראש העמוד שליחה לחבר הדפסה הוספה למועדפים