קרוב שאינו קרוב / רפי זברגר

זבחים קא ע"ב - קב ע"א
 

הקדמה

בשלהי דף ק''א דנה הגמרא האם משה רבנו היה כהן אם לאו.
אמר רב: משה רבינו כהן גדול, וחולק בקדשי שמים היה, שנאמר (ויקרא ח', כ''ט): וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הֶחָזֶה וַיְנִיפֵהוּ תְנוּפָה לִפְנֵי ה' מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים, לְמֹשֶׁה הָיָה לְמָנָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה.
משה כידוע הקריב את הקרבנות בכל שבעת ימי המילואים, טרם כניסתו של אהרן אחיו לכהונה גדולה. הכתוב מציין כי משה קיבל את האיברים הפנימיים של קרבנות האילים שהוקרבו. לשון התורה ''מנה'' מעידה לפי פירוש רש''י כי מדובר בחלק של כהן, ומכאן שמשה היה כהן, ואף כהן גדול.
 

הנושא

הגמרא ממשיכה לעסוק בדברי רב גם בדף ק''ב ומקשה על דבריו:
מיתיבי: מרים מי הסגירה?
הפסיקה כי אדם הינו מצורע ויש להסגירו לשבעה ימים חייבת להיעשות על ידי כהן בלבד. בהמשך גם הבדיקה אם צריך להחליטו (לקבוע כי האדם מצורע וחייב לצאת משלש מחנות: שכינה, לוויה ומחנה ישראל) מבוצעת אך ורק על ידי כהן. אם כן, שואלת הגמרא מי הוא הכהן אשר הסגיר את מרים בצרעתה.
אם תאמר משה הסגירה? משה זר הוא, ואין זר רואה את הנגעים!
הברייתא דוחה את האפשרות כי משה הסגירה, שהרי משה היה "זר", וכאמור לעיל, זר אינו פוסק בהלכות אלו, אלא רק כהן.
ואם תאמר אהרן הסגירה? אהרן קרוב הוא, ואין קרוב רואה את הנגעים.
גם את האפשרות כי אהרן הסגירה דוחה הברייתא, כיוון שאהרן היה אחיה של מרים, ואסור לכהן להסגיר צרעת של קרוב משפחתו.
אלא - כבוד גדול חלק לה הקדוש ברוך הוא למרים אותה שעה, אני כהן - ואני מסגירה, אני חולטה, ואני פוטרה.
לאור שלילת שתי האפשרויות היחידות לעיל, מגיעה הברייתא למסקנה כי הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו ''חבש כובע של כהן'' והוא זה אשר ''ביצע'' את כל פעולות הכהן: הסגרה, חליטה ולאחר מכן התיר אותה מצרעתה, ובכך התיר לה לחזור למחנה ישראל (ושאר המחנות).
קתני מיהת - משה זר, ואין זר רואה את הנגעים?
מסכמת הגמרא את הלימוד המפורש בברייתא כי משה היה זר ולא כהן, וקשה על דברי רב הסובר כי משה היה כהן.
אמר רב נחמן בר יצחק: שאני מראות נגעים, דאהרן ובניו כתובין בפרשה.
רב נחמן דוחה את הקושיא על רב ואומר כי יתכן שגם משה היה כהן כדברי רב, אלא שבמצוות צרעת התורה קובעת במפורש כי יש להביאו דווקא לאהרן או לאחד מבניו (אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים (ויקרא י''ג, ב')).
שואלים הרבה מפרשים על מהלך הדיון בברייתא, מדוע אהרן ''פסול'' לפסוק בצרעת אחותו משום קרבתו אליה, ואצל משה לא מוזכרת סיבה זו, אלא מסיבה שהוא ''זר'' ואינו כשר בכלל.
ניתן לחלק את התשובות לשאלה זו לשני כיוונים כלליים. כיוון אחד יטען כי אמנם ניתן היה לומר כך (משה פסול להסגיר את מרים כיוון שהוא אחותה), אך יש ''סיבה טובה הימנה''. והכיוון השני יטען כי הפסול של אחווה אינו ''תופס'' במשה אלא רק אצל אהרן.
בכיוון הראשון נוכל לטעון כי עדיף ''לעקור'' מכל וכול את האפשרות שמשה יסגיר את מרים, בכך שהוא בכלל אינו כהן, וממילא אין הווא אמינא שיוכל להסגירה.
בכיוון השני נוכל לומר מספר אפשרויות:
א. משה אינו ככל אדם, אלא הוא נביא ה'. גדול הנביאים אשר כמוהו לא היה וגם לא יהיה, הוא היחיד אשר דיבר עם הקדוש ברוך הוא "באספקלריה מאירה''. לכן, אולי ניתן לומר כי לאדם כזה אין פסול של קרוב, וגם היותו אחיה של מרים אינו פוסלו מלהסגירה להיות מצורעת. [ולכן צריך לומר פסול אחר של ''זר'')
ב. מעבר להיות משה גדול הנביאים הוא מוגדר ''נאמן ביתו של הקדוש ברוך הוא'' (לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא (במדבר י''ב, ז'). אולי ''נאמנות'' של משה עוקרת את הפסול של קרוב, ומשה אכן כשר וראוי להסגיר גם את אחותו.
ג. ישנה מחלוקת במשנה (נגעים פ''ב, מ''ה, מובא בתוספות ד''ה אהרן) האם כהן רואה נגעי קרובו או לא. רבי מאיר פוסק כי אינו יכול להסגיר לקרוב משפחה, וחכמים סוברים כי אדם רואה כל נגעים, אפילו של עצמו. לפי זה אפשר לומר שיש ''מחלוקת'' בין משה לאהרן בדין זה. אהרן סובר כרבי מאיר, ולכן לא יכול היה להסגיר את נגעי אחותו, ומשה סובר כחכמים, ולכן אם אמנם היה מוגדר כהן היה יכול להסגיר את נגעי מרים, אך בגלל זה קובעת הברייתא שמשה היה זר ולא כהן (פנים מאירות).  
 

מהו המסר?

לפי שני ההסברים הראשונים בכיוון השני לעיל, אנו למדים שלמרות שיש ''כלל גורף'', מסתבר שבכל אופן יש יוצאים מן הכלל. הכלל מתייחס ל''אנשים נורמטיבים'', והיוצאים מן הכלל מתייחסים ל''אנשים מיוחדים'' ברמה זו או אחרת.
באמת כהן קרוב אינו מורשה להסגיר מצורע, אך אם "הקרוב" הוא גם כל כך "קרוב" לקדוש ברוך הוא כמו משה, האיסור של קרוב רגיל "לא שייך" אליו.
ננסה להמשיל זאת לעולם המגנטים. מגנט א' מתמגנט למגנט ב'. אך אם יש מגנט ג' המושך אליו בעוצמה עצומה את מגנט ב', הרי שב' נמשך ל-ג' ו''נפרד'' ממגנט א'.
גם בכוחות חברתיים אפשר לומר אותו משל. אם אדם ''נמשך'' לחברה מסוימת, אזי הוא מתחבר ומתנהג כחברי הקבוצה. אך אם תהיה חברה שונה אשר ''תמשוך'' אותו אליה בחוזקה, הרי שהוא ייפרד מהחברה הראשונה ויחבור לחברה השנייה.
מי יתן ונחבור תמיד לחברה טובה אשר תקרין אך טוב וחסד.
 
 
המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה חיים ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]