רוב ומיעוט במצבים שונים  / רפי זברגר

זבחים עז ע''ב-עח ע"א

הקדמה

נלמד את המשנה המתחילה בסוף דף ע''ז ומסתיימת בדף ע''ח. המשנה עוסקת בתערובות דם המיועד לזריקה על המזבח עם נוזלים אחרים. 
 

הנושא

דם שנתערב במים - אם יש בו מראית דם כשר.
הדין הראשון והבסיסי קובע את ''עיקרון הנראות''. אם הוכנסו מים לתוך מזרק הדם והצבע עדיין נשאר אדום כצבע הדם, הרי מותר לזרוק את התערובת על המזבח. אין שום משמעות לרוב, כך שאפילו אם המים מהווים את רוב התערובות, אך המראה עדיין נשאר כמו דם, המים בטלים ומותר לזרוק את הדם.
התוספות מעיר כי המים אינם נחשבים ''חולין בעזרה'' הנפסלים בזריקה, שכן לדעתם רק דברים הראויים למזבח נפסלים מכוח ''חולין בעזרה'' אך מים, כיוון שאינו מוקרב על המזבח, אין בו פסול זה.
נתערב ביין - רואין אותו כאילו הוא מים.
אם דם הקרבן התערב ביין, שצבעו דומה לצבע הדם, כך שאין משמעות ל''מראה דם'' כפי שלמדנו בהלכה הקודמת, לכן מפעילים פה את דין ''רואים''. כלומר, אם היין היה מים, ובכל אופן המראה היה נשאר כמו יין, הרי שגם תערובת זה כשירה להקרבה. אך אם המים בשיעור היין היה משנה את המראה ולא היו רואים דם, הרי שהתערובת פסולה לזריקה על המזבח.
נתערב בדם בהמה או בדם החיה - רואין אותו כאילו הוא מים.
לא רק בתערובת עם יין (שמראהו דומה לדם) אלא אפילו אם הדם התערב עם דם אחר שאינו מוקרב על המזבח, מפעילים את דין ''רואים''. דם זה יכול להיות מבהמת חולין, או מחיה שאינה מוקרבת אף פעם על המזבח. גם כאן, אם מים בשיעור דם החולין היה משאיר את דם הכשר בצבעו המקורי, הרי שהתערובת כשירה וניתנת לזריקה. אך אם המים בשיעור הדם הפסול היה משנה את הצבע, ולא היה נראה דם, הרי שהתערובת פסולה לזריקה.
רבי יהודה אומר: אין דם מבטל דם.
רבי יהודה חולק על תנא קמא וסובר כי ''מין במינו אינו בטל'', ולכן אם דם חולין (בהמת חולין או חיה) התערב בדם כשר, אפילו אם הדם הכשר אינו אלא טיפה אחת (ואם הדם הפסול היה מים, אז לא היה נשאר מראה דם) הוא אינו מתבטל, ומותר לזרוק את התערובת על המזבח (רש''י).
נתערב בדם פסולין - ישפך לאמה, בדם התמצית - ישפך לאמה.
המשנה מסייגת את הדינים לעיל וקובעת שאם הדם שהתערב הוא דם פסול (לא חולין כמו במקרה הקודם), בכל מקרה התערובת פסולה לזריקה, ויש לשפוך אותה לאמת המים, ביחד עם כל שיירי הדם בעזרה הנשפכים לשם. במקרים אלו אין דין ''רואים'', ואף אם רוב התערובת מהדם הכשר, גם אז התערובת נפסלת (יש חולקים במקרה של רוב כשר).
נציין מספר "פסולי דם" שהוזכרו ברש''י וגם במשנה עצמה.
1. דם של רובע ונרבע (בהמות שנרבעו לאדם או שרבעו אדם).
2. דם של בהמה שנשחטה באיסור פיגול (מחשבה לזרוק את הדם או להקריב את הקרבן חוץ לזמן או חוץ למקום)
3. תערובת של דם הנפש (הדם הראשון היוצא מבהמה שנשחטה, אשר רק הוא מותר בזריקת הדם) עם דם התמצית (דם הקולח לאחר שיצא דם הנפש, הפסול לזריקה).
רבי אליעזר מכשיר.
רבי אליעזר חולק על תנא קמא, ובגמרא ישנה מחלוקת אמוראים האם רבי אלעזר חולק על תערובת עם דם תמצית, או גם על תערובת עם דם פסולים אחרים.
אם לא נמלך ונתן - כשר:
מסיימת המשנה ופוסקת כי דין תנא קמא לגבי תערובת עם דם פסול הוא רק לכתחילה (משום גזירה), אך בדיעבד אם זרק את התערובת הרי הקרבן כשר.
נרחיב מעט בהסבר דעת רבי יהודה. הר''ן בנדרים נ''ב מסביר את טעמו בכלל ''מין במינו אינו בטל'' באופן הבא:
יסוד דין ביטול רוב בתורה בנוי על כך שיש ניגוד בין הרוב למיעוט, ומחמת כן המיעוט בטל. אך באופן שהמיעוט והרוב דומים אין בזה ביטול, ולכן ''מין במינו אינו בטל''. מוסיף שם הר''ן את המשפט המעניין הבא: כל דבר הדומה לחברו אינו מחלישו ומבטלו אלא מעמידו ומחזקו ואין כאן ניגוד ולכן לא בטל. כלומר, מין במינו הרי הם שני דברים דומים, ולכן הדבר השני שנכנס לתוך הראשון אינו ''מתנגד'' לו אלא ''מחזקו''. מסיבה זו כאמור, מין במינו אינו בטל.
הר''ן מוסיף להסביר כי חכמים החולקים על רבי יהודה וסוברים שגם במין במינו יש ביטול, לא חולקים על הרעיון והיסוד הכללי שהובא לעיל ( דכל דבר שדומה לחברו אינו מחלישו ומבטלו אלא מעמידו ומחזקו), אלא סוברים כי מין במינו אמנם דומים בצורתם, אך חלוקים בהלכותיהם, זה אסור וזה מותר, ולכן לדעתם, שוני זה מספיק כדי לומר שיש ביטול גם כאן. 
 

מהו המסר?

העיקרון בדברי הר''ן על מבט של ניגוד בין רוב למיעוט, ומכאן הכלל המעניין ביחס למין במינו, שכל דבר הדומה לחברו אינו מחלישו ומבטלו אלא מעמידו ומחזקו, הינו כאמור רעיון חשוב בדיני תערובות. לפי זה ניתן להסביר את דעת רבי יהודה כי המיעוט אינו בטל, כאשר הוא מאותו המין של הרוב.
ביחסי אנוש הדברים יותר מורכבים. שם יש גורמים נוספים שיש להתחשב בהם, כמו למשל ''איכות מול כמות'' – לפעמים המיעוט מחזיק בעמדה מוסרית או "חכמה" יותר (סוגיה בפני עצמה להגדיר ''מוסרי'' ו''חכם''). כמו כן ניתן לומר כי יש חשיבות בחברה לרגשות ואמפטיה, שהרי מאוד חשוב להקשיב, להבין ולהראות אמפטיה לקולות שונים, גם אם הם בדעת מיעוט.
אולי אפשר לומר כי בקבוצות גדולות (כמו מדינה, קהילה וכדו') יש משמעות חשובה מאוד לדעת הרוב, אך "בין אנשים" עדיף לשאוף להסכמה מתוך הקשבה אמיתית וכנה, ומתוך כך לאתר "ערכים משותפים", ובסוף לשאוף למצוא פתרונות יצירתיים אשר כולם ''יכולים לחיות אתם''.
  
 
המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]