זה ללמוד וזה ללמד
ברכות יד ע"ב
"תניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: בדין הוא שיקדים שמע לוהיה אם שמוע - שזה ללמוד (רש"י: וְדִבַּרְתָּ בָּם) וזה ללמד (וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם); והיה אם שמוע לויאמר - שזה ללמוד וזה לעשות. אטו שמע, ללמוד אית ביה, ללמד ולעשות לית ביה? והא כתיב: ושננתם, וקשרתם, וכתבתם! ותו, והיה אם שמוע, ללמד הוא דאית ביה, ולעשות לית ביה? והא כתיב: וקשרתם, וכתבתם! אלא הכי קאמר: בדין הוא שתקדם שמע לוהיה אם שמוע - שזה ללמוד וללמד ולעשות, והיה אם שמוע לויאמר - שזה יש בה ללמד ולעשות, ויאמר - אין בה אלא לעשות בלבד".
הגמרא לא ערערה על כך שוהיה אם שמוע – לְלַמֵּד אית ביה, ללמוד לית ביה, ככתוב: (דברים יא, יט) וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם. אבל היא גופא קשיא, הכיצד נזכרה בפרשה מצוה ללמד ולא נזכרה מצוה ללמוד, הרי קי"ל קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים? ואין לומר שלא נצרך לכפול ולחזור על האמור כבר בפרשה ראשונה, שאם כן למה כן נצרכה חזרה על המצוה ללמד ועל מצוות תפילין ומזוזה? ואין לומר שבכלל המצוה ללמד גם מצוה ללמוד שהרי "אם לא למד תחלה - היאך ילמד את בניו" כדברי רש"י כאן; שהרי אדרבה, רש"י כתב זאת לפרש למה בדין הוא שיקדים שמע לוהיה אם שמוע, כלומר שרק בפרשה ראשונה המצוה ללמוד, מה שאין כן בפרשה שניה!
ועוד קשה לשון הפסוק עצמו. הניחא לשון פרשה ראשונה: (דברים ו, ז) וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. אתה הוא המדבר בם וכן אתה הוא היושב וההולך. אבל לשון פרשה שניה קשה: (דברים יא, יט) וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ; היות שהבנים הם המתלמדים לְדַבֵּר, הכיצד לשון הסיפא חוזר אליך - בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ?!
גם על פרשה ראשונה קשה קושיה זו. המילה בָּם מוטעמת באתנחתא, לכן הסיפא בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ עולה על כל הרישא כולל וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, לכן גם השינון לבנים הוא בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וכו', וקשה כיצד תשנן לבניך בלכתך בדרך. אך אפשר לדחוק שמדובר כשבניך עמך בדרך.
אך קושיה נוספת יש על פרשה ראשונה, אמרו בגמרא שמע ללמוד אית ביה וגם ללמד אית ביה - וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, וְדִבַּרְתָּ בָּם, אך למה הקדים הכתוב ללמד לללמוד, הרי מהדין היה להקדים ללמוד, הן משום "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים", והן משום "אם לא למד תחלה - היאך ילמד את בניו"!
גם קשה שבסוגייתנו מפורש שוְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ היינו ללמד, ואילו במסכת קידושין דף ל ע"א משמע שהוא ללמוד: "אמר רב ספרא משום רבי יהושע בן חנניא, מאי דכתיב: ושננתם לבניך? אל תקרי ושננתם אלא ושלשתם, לעולם ישלש אדם שנותיו, שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד". וכן בהמשך שם: "תנו רבנן: ושננתם - שיהו דברי תורה מחודדים בפיך, שאם ישאל לך אדם דבר - אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד".
וכן מפורש בסוגייתנו שוְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם היינו ללמד, ואילו במסכת ברכות דף טו ע"ב משמע שהוא ללמוד: "תני רב עובדיה קמיה דרבא: ולמדתם - שיהא למודך תם, שיתן ריוח בין הדבקים".
אלא שהגמרא בסוגייתנו שאמרה שבפרשה שניה ללמוד ליתא, עוסקת רק בכתוב להדיא במילות הפסוקים, אבל את תוכן הפסוק יש לפרש באופן אחר שמיושבות בו כל הקושיות. שהרי פרשה שניה אינה אלא חזרה על פרשה ראשונה, וכשם שבפרשה ראשונה מפורש גם ללמוד וגם ללמד, כך פרשה שניה עוסקת גם בללמוד וגם בללמד, והכל נעשה יחד: כיצד וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ – בכך שוְדִבַּרְתָּ בָּם, שכך ילמדו ממך הן בדרך הדוגמה האישית והן בשמעם מפיך את תוכן הדברים עצמם. וכן פירוש פרשה שניה: וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם, כיצד? בכך שתשננם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ.
דבר אחר, אמר רבי שמעון בן יוחי, מה בין פרשיות שמע לוהיה אם שמוע, שזה ללמוד וזה ללמד.
לפיכך פרשת שמע בלשון יחיד. ולפיכך וְדִבַּרְתָּ בָּם לפני וּקְשַׁרְתָּם כי תלמוד מביא לידי מעשה.
ולפיכך פרשת והיה בלשון רבים, הרב והתלמיד. ולפיכך וּקְשַׁרְתֶּם לפני וְלִמַּדְתֶּם, כי קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים, חינוך בצביעות משיג את ההיפך.
