וּקְשַׁרְתֶּם, וְלִמַּדְתֶּם
קידושין כט ע"ב
"רבי יהודה אומר: אם בנו זריז וממולח ותלמודו מתקיים בידו - בנו קודמו. כי הא דרב יעקב בריה דרב אחא בר יעקב שדריה אבוה לקמיה דאביי, כי אתא חזייה דלא הוה מיחדדין שמעתיה, אמר ליה: אנא עדיפא מינך, תוב את דאיזיל אנא".
למה שיהיה אחד מהם "קודם" לשני והלא שניהם חייבים בתלמוד, ולמה לא ילמדו שניהם יחד?
משום קושיות אלו פירש רש"י: "אם היה בנו זריז - והאב רואה שיצליח ממנו ואין לו סיפוק נכסים שילמדו שניהם ילמוד בנו והוא יטריח אחר מזונות ויספיקנו".
כלומר שודאי שנצרך מי שיעסוק בחיי המעשה והמצוות לקיום התורה, כדברי רבי יוסי במסכת יבמות דף קט ע"ב: "כל האומר אין לו תורה - אין לו תורה ...אפילו תורה אין לו". רק הסתפק רב אחא אם בנו מחודד וממולח וראוי לו שיקדים תלמוד למעשה, שאם לאו, יקדים מעשה לתלמוד, וילמד לכשירווח.
לפיכך בפרשה ראשונה של קרית שמע הקדים תלמוד לתפילין, שתלמוד מביא לידי מעשה: וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. כי אמרו בירושלמי (ברכות פרק א הלכה ב) שמודה רשב"י שפוסקין מתלמוד תורה למצוות, משום: "הלמד על מנת לעשות ולא הלמד שלא לעשות שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא, ואמר רבי יוחנן הלמד שלא לעשות נוח לו אילו נהפכה שילייתו על פניו ולא יצא לעולם". אך מכל מקום סובר רשב"י שאין פוסקין מתלמוד לתפילין כי זה שינון וזה שינון. ופירש הגר"א שפרשה ראשונה שנאמר בה "וּבְכָל מְאֹדֶךָ - בכל ממונך" (ברכות דף נד ע"א), עוסקת ביחידים הפורשים מהממון ועוסקים בתורה.
אולם בפרשה שניה שלא נאמר בה וּבְכָל מְאֹדֶךָ ועוסקת ברוב העם שאינם מחודדים מספיק ונוהגים מנהג דרך ארץ, הוקדם מעשה תפילין לקביעת עתים לתלמוד תורה: וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם. וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ.
