טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
אימת כילבית על לויתן – כריש סיגר
"תנו רבנן: חמשה אימות הן, אימת חלש על גבור: אימת מפגיע על ארי, אימת יתוש על הפיל, אימת סממית על העקרב, אימת סנונית על הנשר, אימת כילבית על לויתן. אמר רב יהודה אמר רב: מאי קרא המבליג שד על עז" (שבת, עז ע"ב).
שם עברי: כריש סיגר שם באנגלית: Cookiecutter Shark שם מדעי: Isistius brasiliensis
שם נרדף במקורות: כלבית, כלכית?
נושא מרכזי: לזיהוי הכלבית
על משמעות נוכחות כילבית/כלכית בציר דגים ראו במאמר "כל שכילבית אחת או שתי כילביות שוטטות בו" (עבודה זרה, לט ע"ב). לקריאה הקש/י כאן.
חכמים מנו חמשה זוגות של בעלי חיים בהם הקטן והחלש מטיל אימה על הגדול. על האופן בו מאיימת כילבית על הלוויתן כתב הערוך (ערך "כלכית"): "פירוש דג קטן טמא נכנס בפיו של לויתן". רש"י פירש: "כילבית - שרץ קטן, ונכנס לדג גדול באזנו". גם הריטב"א פירש כערוך: "כלבית. דג טמא קטן ועיילי אאוסיה דלוייתן". בעל החיים הימי המפורסם המאיים על הלוויתנים הוא הקטלן (אורקה) אך ברור שאין הוא הכילבית. הקטלן יונק ימי גדול ממשפחת הדולפיניים ולא דג קטן. הקטלן איננו חלש ובנוסף גם אין הוא נכנס לפיו של הלוויתן או אוזנו. זיהוי הכילבית מציב בפנינו שתי בעיות קשות: א. במקורות אנו מוצאים את השמות "כילבית" ו"כילכית" והיחס ביניהם נתון לויכוח. יש הסבורים שמדובר במין זהה ושתי גרסאות (1) ויש הסבורים שהשמות מייצגים מינים שונים. לשאלה זו השלכות לאפשרות הזיהוי. למשל הקביעה שהכילבית היא דג טמא עשוייה להשתמע מהסוגיה במסכת חולין (צז ע"א) שם נאמר: "רבין בר רב אדא אמר: כילכית באילפס הוה, ואתו שיילוה לרבי יוחנן, ואמר להו: ליטעמיה קפילא ארמאה".(2) ב. הרמזים בספרות חז"ל לזיהוי הכילבית מועטים מאד וגם הראשונים סיפקו לנו תאור כללי בלבד ואת עיקר הרמזים נוכל לנסות למצוא בחוקרים מאוחרים.
ח. י. קאהוט (ערך "כלכית") גרס בפתיחה לערך זה "כלבית" ומנה כמה שמות הקשורים לכלבים: ביוונית ,σχυλαξ σκυλια כלומר כלב או כלבים, בגרמנית Seehund (כלב ים), Hundshai ("Dogfish sharks", קוצניים). שם נוסף בלטינית cannicula כלומר כלבלב. כלב הים איננו מאיים על הלוויתן כך שתרגום זה איננו מתאים לכילבית. קאהוט מצטט את דעתו של באכארט שזיהה את הלוויתן כתנין ואת הכילבית כ – Ichneumon. שם זה מתייחס בימינו למשפחה של צרעות טפיליות אך בימי הביניים היה שמו של בעל חיים מיתולוגי אויבו של בעל חיים מיתולוגי אחר, הדרקון. היו שתיארו את ה- ichneumon כאויבם של תנינים והנחש צפע אספיס. השם שימש ככינוי לנמייה וללוטרה העשויות לתקוף נחשים. קשה להניח שהנמייה מהווה איום על התנין משום שהיא נרתעת ממנו. למעשה הנמייה הוזכרה כבר בסוגייתנו תחת השם מפגיע המאיים על האריה (ראו במאמר "אימת מפגיע על ארי" (שבת, עז ע"ב)).
לוויזון(3). דחה את השערת באכארט וסבר שהלוויתן הוא היונק הנקרא בשם זה בלשוננו. הוא זיהה את הכלבית כמין של קיפודג (stachelfisch) (תמונות 1-2). הוא מתאר אותו כמכוסה כולו בקוצים חזקים דמויי עצם המגינים עליו מפני דגים אחרים. בעת סכנה הוא מתנפח, מתרחב ומתהפך כך שבטנו פונה כלפי מעלה וקוציו מזדקרים. הלווייתן חושש לתקוף את הקיפודג בגלל קוציו ומכאן הקביעה "אימת הכלבית על הלוויתן". לוויזון מדגיש שהצעתו אינה מבוססת.
קאהוט הציע לזהות את הכלבית עם אחד ממיני הכרישים ששמו כולל את המילה "כלב". השם הגרמני Hundshai (4) עשוי להתייחס למין כריש להקתי (Galeorhinus galeus) הנכלל במשפחה של כרישים קטנים הנקראת משפחת הקוצניים או "כרישי כלב". בעת העתיקה השם "כלב" התייחס גם לכרישים ובמיוחד למינים הקטנים. ההשוואה לכלבים נבעה מתצפיות בציד להקתי שהזכיר ציד כלבי בר. מגע קרוב יותר עם כרישים של היוונים והרומאים בעת העתיקה, הותיר רושם של כלבי ים אכזריים ומכאן השם canis marinus של פליניוס לתאור כרישים. המטאפורה של הכלב התפשטה לשפות אירופאיות רבות ושלטה בדימוי האירופי של הכריש. קאהוט תיאר את הדג כך: "ויש לזה הדג שניים חדודות עד מאד והן הנה בעלי פיפיות וגדל רק עד שתים או שלש פסיעות ויש לו חברבורים כחולדה (סמור) ועל כן נקרא γχλεοὐδη דומה לחולדה, וחולדה נקרא בל"ע كلكة (kalka) וזה קרוב במבטא למלת כלכית. לצערי לא הצלחתי למצוא במילונים את משמעות השמות ביוונית וערבית באופן המתאים לדברי קאהוט. ייתכן והשם הרומז על "חולדה" איננו נובע מנוכחות "חברבורים" אלא בגלל הדמיון במבנה החרטום והשיניים.
מחקר(5) שבדק את הגורמים לנוכחות פצעים דמויי מכתש על לווייתנים ובעלי חוליות וחסרי חוליות ימיים גדולים אחרים מצא שרבים מהם נגרמו מנשיכות כריש סיגר ("חותכן עוגיות" Isistius sp) שהוא אחד ממיני "דגי הכלב" (dogfish) (תמונות 3-4). נשיכות אלו גרמו להחלשת הלוויתנים ואף למותם. נשיכות אלו עשויות לספק הסבר נוסף לשמה של הקבוצה. ניתן לזהות את הכילבית עם מין או מינים של קבוצה זו דבר המסביר את האימה מפניהם האוחזת את הלוויתנים.
שאלה שיש לשאול היא האם זיהוי זה עולה בקנה אחד עם פירוש הראשונים ל"כילבית"? התשובה לשאלה תלויה באופן בו נגדיר את המונח "דג קטן". כל הראשונים קבעו שמדובר בדג טמא, דבר שאכן מתקיים בכרישים, אך האם הוא דג קטן? אורך כריש זה עד 42 ס"מ בזכרים ועד 56 ס"מ בנקבות גודל שקשה לכנות אותו גודל קטן. ייתכן ובהשוואה ללוויתן הענק גם גודל זה נקרא קטן.
לענ"ד ייתכן והשם "כילבית" מתייחס למין או מינים של צמדאים הנטפלים ללוויתנים. אמנם הצמדאים מכונים "דגים" אך בניגוד לדגים שהם בעלי לסתות הצמדאים חסרי לסתות. הצמדים הבוגרים דומים במראה לצלופחים והם חסר קשקשים וסנפירים זוגיים. הם בעלי פה משונן דמוי משפך המשמש ליניקה. חלק ממיני הצמדים טפילים הניזונים כבוגרים מדם ומנוזלי גוף של פונדקאי על ידי הצמדת פיהם לגופו וחיתוך הרקמות החיצוניות באמצעות שיניהם. הפונדקאים של הצמד הם מינים שונים של דגים ולעיתים אף יונקים ימיים כלוויתנים. צמדים עלולים לפעמים לתקוף גם בני אדם.
הצמדים יכולים לפגוע בלווייתנים. הם יכולים להיצמד ללווייתנים ולהיזון מדמם ונוזלי גוף אחרים וכך לגרום לפצעים ולהחליש אותם. אמנם בדרך פצעים אלה אינם קטלניים ללווייתנים בריאים אך הם עלולים לגרום לגירוי, לחץ וזיהומים משניים ואף מוות. צמדנים יכולים ואכן חודרים לפיותיהם של לווייתנים. צלקות וסימני האכילה שנמצאו על לווייתנים מצביעים על כך שהצמדים לא רק משתמשים בהם לתחבורה, אלא אכן ניזונים מהם.
לא מצאתי קשר אטימולוגי בין הצמדים והכלבים אך צלקות גדולות בהירות על גוף לוויתנים מיוחסות לפעילות צמדים(6). ייתכן וצלקות אלו הזכירו נשיכות כלבים. אין ספק שהקדמונים הכירו את בעלי חיים אלו. הים התיכון היה כנראה מאוכלס בלוויתנים והעדרם היום מיוחס לציד נרחב שהתנהל בעיקר על ידי הרומאים. הצמדים שנשלו מהים עם הלוויתנים שימשו כמאכל תאווה ברומא.
תודה לעזרא רענן על מידע חשוב ובעיקר תירגום הפרק של ל. לוויזון
(1) למשל, במשנת ארץ ישראל (עבודה זרה (פ"ב מ"ו) נאמר: "כילכית (שבת דף ע"ז) אימת כילכית על לויתן פי' דג קטן טמא נכנס בפיו של לויתן עכ"ל. לפנינו כתיב כילבית. ודע דבחולין (דף צ"ז). איתא כילכית ופי' רש"י בשתי המקומות שוין ע"ש. אבל במשנה דע"ז (דף ל"ה) איתא בבי"ת".
(2) פירוש: רבין בר רב אדא אמר הסבר אחר להלכה זו של ר' יוחנן: כילכית (דגיג, האסור באכילה) שנצלה באילפס (קלחת קטנה) הוה [היה] זה, ואתו שיילוה [ובאו ושאלו] את ר' יוחנן כיצד לנהוג, ואמר להו [להם]: ליטעמיה קפילא ארמאה [שיטעם אותו נחתום גוי], והוא יאמר לנו אם ניכר טעמו של הדג בתבשיל או לא.
א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
