הפחתת כבוד / רפי זברגר

זבחים עא ע''א-ע"ב
 

הקדמה

המשנה הפותחת את הפרק השמיני מתחילה בדף הקודם ומשתרעת על פני שלושה עמודים. היא עוסקת בתערובות של קרבנות עם דברים אחרים. ברישא מתוארות תערובות עם מרכיבים אסורים, ובסיפא עם מרכיבים שאינם אסורים בפני עצמן. במאמר זה נעסוק בסיפא של המשנה. 
 

הנושא

קדשים בקדשים, מין במינו - זה יקרב לשם מי שהוא, וזה יקרב לשם מי שהוא
אם נתערבו קודשים של ראובן ממין אחד, עם קודשים של שמעון מאותו סוג, הרי שניתן להקריב כל אחד בסתמא, והכהן יכוון להקריב כל קרבן לבעלים שלו. דין זה נכון לאור ההלכה שהקרבת סתמא מוגדרת כהקרבה לשמה.
קדשים בקדשים מין בשאינו מינו - ירעו עד שיסתאבו (וימכרו), ויביא בדמי יפה שבהן ממין זה, ובדמי היפה שבהן ממין זה, ויפסיד המותר מביתו
אם נתערבו שני קרבנות שלא מאותו מין, כדוגמת חטאת ועולה, הרי שדיניהם שונים (למשל, דם בהמת חטאת נזרק למעלה מחוט הסקרא ודם עולת בהמה נזרק מתחת לחוט הסקרא, ויש עוד הבדלים ביניהם), ולכן אין אפשרות להקריבם, אלא פוסקת המשנה כי יש להשאירם עד שיסתאבו (יפול בהם מום) ואז מותר למכור אותם. יש לבדוק איזו בהמה הייתה יקרה יותר החטאת או העולה. בשווי זה יש לקנות שתי בהמות: אחת לחטאת ואחת לעולה.
מכיוון שסכום של שתי הבהמות יקר יותר (יקר + יקר) מהסכום המקורי של שתי הבהמות (יקר + זול) על הבעלים להשלים את ההפרש במחיר ולתת להקדש.
נתערבו בבכור ובמעשר - ירעו עד שיסתאבו ויאכלו כבכור וכמעשר
אם נתערב קרבן כלשהוא עם בכור או מעשר, הרי שלא ניתן לבצע את האמור בקטע הקודם (ירעה עד שיסתאב וימכור ובכך יפדה את הקרבן) שכן, אין פודים בכור ומעשר שנפל בהם מום. לכן התקנה במקרה זה שהבהמות ירעו עד שיסתאבו, ואז יפדה רק את הבהמה של הקרבן (חטאת, עולה או אשם) בערך הבהמה היקרה (כפי שלמדנו לעיל), וכך תיווצר תערובת של קרבן חולין (הקרבן שנפדה) עם בכור ומעשר. לכן יש לאכול את כל הבהמות כדין בהמת בכור או שלמים שנפל בהם מום – אין פודין אותם, אסור לשחוט אותם בבית מטבחיים, ואין למכור ולשקול אותם.
הכל יכולין להתערב חוץ מן החטאת והאשם:
המשנה מסיימת בכלל הקובע כי כל תערובות הקרבנות שתוארו במשנה אפשריים ויוצרים מציאות של ספק שיש לנהוג לפי הפסקים לעיל, מלבד תערובת של חטאת ואשם. במקרה זה ברור לנו מי בהמת החטאת ומי בהמת האשם. שכן, חטאת תמיד כבשה נקבה, ואשם תמיד יהיה זכר (איל).
נשים לב להבדל בין פסולי המוקדשין לקודשים פסולים. פסולי מוקדשין – הם בהמות או חפצים שהוקדשו, אך נפסלו לפני שהגיעו לשלב ההקרבה. למשל, נפל בהם מום או בהמה שנמצאה טריפה. לעומת זאת קודשים פסולים כבר הגיעו בקדושתם לשלב ההקרבה, אך נפסלו תוך כדי תהליך ההקרבה. למשל, שחיטה שלא לשם קרבן, מחשבת פסול תוך כדי אחת מפעולות הקרבן (פיגול), זריקת דם שגויה ועוד. את פסולי המוקדשין מותר תמיד לפדות ולאחר הפדיון מותר לאוכלם ולהשתמש בהם לצרכים פרטיים. לעומת זאת קודשים פסולים באופן עקרוני אין לפדותם, אלא חייבים בשריפה או קבורה, וכמובן שאסורים באכילה.
אמרנו כי באופן עקרוני אין לפדות קודשים פסולים, אבל זה רק לאחר זריקת הדם על המזבח כנאמר במסכתנו (פ''ו): כל שנפסל קודם זריקת הדם – נפדה. לאחר זריקת הדם – אינו נפדה. כלומר, גם קודשים פסולים שנפסלו לפני זריקת הדם על המזבח מותר לפדות.
יוצא מן הכלל הוא בכור ומעשר שנפלו בהם מום, אשר כאמור לעיל אסורים בפדיון, ואין לשחוט ולמכור אותם גם לפני זריקת דמם.
בקרבנות שמותר לפדותן, התירו חכמים "לזלזל" בהם כך שמותר לשקול אותם ולמכור אותם באטליז כדי להעלות את מחיר הפדיון, כיוון שזה לטובת ההקדש (הכסף עובר להקדש). מה הדין בבכור ומעשר המעורבים עם קרבנות אחרים, האם מותר לזלזל בכל בהמות התערובת, כדי להעלות את המחיר של פדיון קרבן הנפדה (כמתואר לעיל)?
על כך פוסק רש''י כי הדבר נאסר. שכן מותר להעלות מחיר של קודשים שנפסלו על מנת שהם עצמם יימכרו במחיר גבוה יותר ויהיה רווח להקדש, אך אין היתר ''לזלזל'' בבכור ומעשר שאינם נפדים, על מנת שקרבנות אחרים יימכרו במחיר גבוה יותר.  
 

מהו המסר?

אם ניישם את פסקו של רש''י המתואר לעיל גם במסלולי חיים אחרים, ניתן לומר כי אפשר ''לחייב'' אדם להפחית מכבודו אך ורק עבור עצמו, אך אין רשאים לחייבו ב''זלזול'' עצמו לצורכם של אחרים.
נמשיך ב''מסע'' ונשווה דינים אלו גם לנטילת סיכון כדי להציל את עצמו, לעומת נטילת סיכון על מנת להציל אחרים.
כדי להציל את עצמו יש חיוב ברור ''וחי בהם'' – אדם חייב לשמור ולדאוג על חייו, ולכן חובה עליו גם להסתכן כדי להציל את עצמו. לעומת זאת כדי להציל אחרים, אמנם יש מצווה ''לא תעמוד על דם רעך'' ויש חיוב מפורש להציל אחרים. אך אם הדבר מסכן את המציל, בכך נחלקו הדעות. יש הפוסקים שאסור להסתכן בסכנה גדולה על מנת להציל אחרים, אם הסיכוי לא גבוה בהצלה. כמובן שיש להבדיל גם בין סוגי הסכנות (סכנה מועטת לעומת סכנה גבוהה).
יש סוברים כי הנושאים בתפקיד ציבורי, כמו חייל, שוטר, רופא וכדו' הסיכון הוא חלק מהגדרת התפקיד, ובמקרה כזה לכולי עלמא מותר ואולי אף חייבים.
 
 
המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]