יוסף בן מתתיהו על מסירות נפש
הרב דב קדרון
עבודה זרה מב ע"ב
נפסק להלכה (רמב"ם עבודה זרה ג,י) שאסור לעשות פסל בדמות אדם, אפילו אם אין בזה כוונה לעבודה זרה, אלא רק לנוי.
לאחר מלחמת השחרור עלתה הצעה להקים אנדרטאות לחייל האלמוני, בקריית הממשלה בירושלים ובכל בתי הקברות הצבאיים. בעל שו"ת קול מבשר (חלק א סימן יד) כתב על כך:
נדהמתי ונזדעזעתי בקראי תכנית מוזרה זו, שיש בה משום שמץ עבודה זרה ואיסור חמור לפי חוקי התורה וההלכה.
הוא מביא מקורות מדברי הפוסקים לכך שעל איסור זה יהודי מחויב למסור את נפשו, ואף היו יהודים בעבר שעשו כן, כפי שמתאר יוסף בן מתתיהו (קדמוניות היהודים, ספר י"ח, פרק ג' סעיף א') שהנציב הרומי פונטיוס פילאטוס היה איש קשה ושונא ישראל וציווה על חייליו להביא לירושלים את דגלי המלחמה אשר דמות פני הקיסר טיבריוס ערוכה עליהם, למען הכעיס לב בני ישראל, ואז המונים מבני ישראל פגעו בפילטוס להשיב את הדגלים למקומם, ולהציב בירושלים דגלי מלחמה אשר אין עליהם תמונה, כאשר עשו כל הנציבים אשר היו לפניו, ולא אבה פילטוס לשמוע אליהם. אחרי אשר לא הרפו ממנו שבעת ימים ציווה הנציב את גדודיו לכתר את היהודים ואיים עליהם: אם לא תשובו הביתה והמתי אתכם כרגע. עוד דברו בפיו וכל בני ישראל חשפו את צואריהם לטבח, ויפלו יחדיו ארצה ויקראו קול אחד: מות נמותה כולנו ואת תורת אלקינו לא נעבורה. קריאה זאת השפיעה רבות על נפש העריץ, ויצו לאנשיו להשיב את הדגלים מירושלים ואת העם שלח לשלום לדרכם. כלומר אף על פי שהיהודים לא עשו בעצמם את הצורה אלא הרומיים – היהודים מסרו את נפשם על האיסור, שאסור לקיים ולהשהות הצורה.
