יין נסך ויין של נוכרים: בין דת לחברה

נושא הלימוד:
המשנה "מדלגת" על הפער בין החומרה ההלכתית של יין נסך – שנשפך בפועל לעבודה זרה – וגזרה איסור רחב על כל יינם של גויים ("סתם יינם") גם ללא שום פעולה של ניסוך.

שאלות תג"ל:
אז למה באמת חכמים אסרו באופן כל כך רחב וגורף?

הסבר בדרך תג"ל:
יין מייצג קשר אנושי עמוק: סעודה, שמחה, חתונה, ברית, אחווה. חז"ל ראו בשתיית יין של גויים פתח למעורבות אינטימית וחברתית שיכולה להוביל לחברות, לשיתוף תרבותי ואף לנישואין, התבוללות ואיבוד זהות. היין הפך לסמל של חדירה חברתית ותרבותית. בשונה מקשר כלכלי או מעשי אחר, שתיית יין הוא קשר אנושי "טהור".
האיסור החמור על סתם יינם הוא חלק ממהלך של בידול ערכי ,לא להיבלע, לא להגיע לטשטוש זהות והתבוללות.
סוגיית הפתיחה אחרי המשנה לא עוסקת ב"סתם יינם" אלא ביין נסך. הדילוג הזה הוא בעצמו המסר; לא לחשוב שחברה לחוד ודת לחוד. אלא קשר חברתי הוא כרוך עם קשר רוחני ודתי. קשר חברתי קרוב לפולחן ממש.

שאלות למחשבה:
סוגית הפתיחה מחברת בין איסור הנאה מתקרובת עבודה זרה לבין האיסור להנות מן המת, מעגלה ערופה, ואף מקדשים. מהי המשמעות הערכית שבחיבור זה?