שמן ופת של גוים: דו-קיום והבדלה

נושא הלימוד:
רבי יהודה נשיאה התיר שמן של גוים אבל סירב להתיר פת של גוים. וזאת בניגוד לדעתו של רב האוסר שמן (לו.).

שאלות תג"ל:
מדוע רב אסר שמן של גוים?
מדוע רבי יהודה נשיאה התיר את השמן אך לא את הפת?
הרי שני האיסורים הם גזירות דומות שנועדו למנוע התקרבות חברתית לגויים. 

הסבר בדרך תג"ל:
ישנם שלושה מודלים לקיום יהודי בסביבה אלילית:
ראשית, בדלנות חברתית חמורה מופיעה בסוגית הפתיחה ("יום אידיהם – יום שברם"). בדגם זה – אין שיתוף, אלא עימות ומאבק.
דמויות מרכזיות בגישה זו: בעולם האגדה- רבי חנינא בן תרדיון וחתנו רבי מאיר [דף יח] – עמידה עקרונית בכל מחיר.
בעולם ההלכה- גישתו המחמירה של רבי מאיר לאורך משניות פרק ראשון ושני, שהרחיב את גזירות חז"ל המרחיקות בין ישראל לגוים.
שנית, הפרדה תרבותית תוך שיתוף תפקודי. חכמים מכירים בצורך לחיות בתוך עולם נוכרי, ואף למלא תקפיד משמעותי בפיתוח המדינה. אך כדי לאזן זאת, מדגישים גבולות חברתיים ברורים וחזקים.
דמות מייצגת: דניאל – נוכח בארמון, אך לא אוכל פת המלך ולא יינו ושמנו.
רב מאמץ גישה זו ומותיר את הגזירה על השמן יחד עם הפת, כסמל לריחוק תרבותי וזהותי.
מודל שלישי - חיבור על מנת להשפיע. רבי יהודה הנשיא היה ביחסים הדוקים עם הרומאים, כמו רבי יוסי בן קיסמא לפניו. רבי יהודה הנשיא אף היה קרוב להתיר פת נכרים [לה:]. נכדו רבי יהודה נשיאה התיר שמן אבל סירב להתיר פת, למרות שהגזירות שלהם מאד דומות. אפשר שהוא רוצה להציג שילוב זהיר, גישה מורכבת. מצד אחד, הוא מתיר את שמן עכו"ם כמייצג את המימד של שיתוף-פעולה עם הגוים, ואף השפעה עליהם. מצד שני, הוא לא התיר פת עכו"ם, כי הפת מייצג את המימד של הרחקה. כמו אצל דניאל, השיתוף הפרגמטי מצריך בידול חברתי חמור בתור "משקל מאזן". כך נבנית מדיניות של דו-קיום זהיר, שיש בה כדי למנוע זליגה לכיוון התבוללות, ולשמור על הזהות היהודית.

שאלות למחשבה:
האם ניתן לאמץ היום את גישתו של רבי יהודה נשיאה כדגם עקרוני לקיום יהודי בין העמים: שותפות כלכלית ומעשית, בצד בדלות חברתית־תרבותית?