פוסק צריך להיות ללא אג'נדה

הרב דב קדרון

עבודה זרה לז ע"א

רבי יהודה נשיאה התיר את הגזרה שגזרו לפניו על שמן של גויים, אבל לא רצה להתיר את הגזרה על פת עכו"ם, כדי שלא יקראו לו "בית דין מתיר".

בעל ספר אהלי שם (הגר"מ פרץ, פרשת פקודי) הקשה: אם מצד הדין והסברא ראוי להתיר את האיסור, אם כן מה זה משנה איך יקראו לו העולם?

וביאר שמכאן מוכח שלא די בכך שפסק ההלכה הוא מוצדק ונכון, אלא צריך שגם יהיה נראה בעיני הבריות כנכון ומקובל עליהם. אם יוצא שם לפוסק שהוא מקל יותר מדי פעמים, זה חיסרון.

כיוצא בזה כתב גם הרב שמריה שולמאן (הדרום טו, עמוד 173) בהסכמתו לספר על הגאון ר' יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל, שמה שכתוב באותו ספר שהוא היה מקל בהוראותיו, והיו ששיבחו אותו על כך – אין זה באמת שבח, כפי שרגילים אנשים לחשוב, כי הגאון הנ"ל, וכן שאר הפוסקים, כשהתירו דבר לא הייתה מגמתם דווקא להקל, אלא הם הראו דעת תורה, שכך היא מסקנת הדין על פי התלמוד והפוסקים, ואילו לא היו מוצאים דרך להתיר היו אוסרים, אף במקום של עיגון והפסד ממוני גדול.

כמובן שהיו שמחים כשהיו מוצאים היתר על פי דרכי התורה וההלכה, שהרי התורה חסה על ממונם של ישראל, אבל לא היו פוסקים להיתר באופן אוטומטי, רק משום שזו נטיית ליבם. זו הייתה כוונתו של רבי ישראל מסלנט, ששיבח את הגרי"א ספקטור באומרו שצריך להיות תלמיד חכם וגדול בתורה ויראה ומורה הוראה כמו הגר"יא ספקטור זצ"ל, שכל פסקיו היו מיוסדים על אדני התלמוד והראשונים.