"לא מעלין ולא מורידין" - מוסר וזהות

נושא הלימוד:
המשנה קובעת לא ליילד עובדת כוכבים ולא להניק בנה של עובדת כוכבים.
ברוח דומה קובעת הברייתא:
"עובד כוכבים – לא מעלין ולא מורידין". כלומר, גוי העובד עבודה זרה ונמצא בסכנה (למשל בבור), אין חובה להציל אותו – אך גם אין להורגו. כאן החכמים קובעים גבולות למוסר, לחמלה ולשלום.

שאלות תג"ל:
הלכות אלה מעוררות קושי מוסרי-רוחני: כיצד ייתכן שהתורה, אשר מדגישה את צלם אלוקים שבכל אדם, תתיר לא להציל אדם ממוות – רק בשל אמונתו?

הסבר בדרך תג"ל:
בנושא זה ראוי להדגיש:
קודם כל, מדובר על אי-הצלה. בעצם, זוהי הבחנה מוסרית ואסטרטגית. המשפט "לא מעלין ולא מורידין" איננו קריאה לאלימות או למלחמה וגם לא לשנאה. אלא זוהי עמדה אסטרטגית של הגנה עצמית רוחנית מפני התרבות של עבודת אלילים. התורה אוסרת על הריגת עובד כוכבים, אך גם לא מחייבת להתאמץ למען הצלתו. זהו מוסר המאזן בין חמלה לבין לא לקדם תרבות קלוקלת– מוסר שיש בו בחירה שקולה, לא רגש ספונטני.
נקודה שנייה מאד חשובה:
היחס לאדם תלוי גם באחריותו המוסרית של אותו אדם. צלם אלוקים לא רק מעניק זכויות אלא גם מחייב.
האדם אינו רק מושא של חמלה – הוא גם נושא באחריות.
תרבות עבודת אלילים כרוכה גם בגילוי עריות ושפיכות דמים, כמו שלמדנו במשנה הראשונה בפרקינו [דף כב].
דרך חיים זו מטשטשת את אמת היסודית ומקלקלת את המוסר האנושי הבסיסי. אין חובה מוסרית להציל חייו של מי שבוחר לקעקע את ערכי החיים היסודיים.
המוסר של חז"ל משלב שמירה על הזהות שלנו ואי-קידום של חיים מקולקלים באופן השפל ביותר. אדם יכול לאבד את זכותו להצלת חייו כאשר הוא בוחר לחיות ולהפיץ מוות רוחני.

שאלה למחשבה:
>מה צריך להיות היחס ללא-יהודי שאינו עובד אלילים, או עובד אלילים אבל אינו עוסק בגילוי עריות ושפיכות דמים? >לגבי מי נאמר: "היו מורידין"? למה?