גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף תע"ו מדור "עלי הדף"
מסכת עבודה זרה
דף כג ע"ב - דף כד ע"א
"גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות" – מדוע לא היה בהם חשש נעבד?
רבי אליעזר וחכמים נחלקו אם מותר לקנות מן העכו"ם בהמות לקרבנות, כפי שהובא במכילתין (כג:) מה ששנינו במסכת פרה (פ"ב מ"א) גבי פרת חטאת: "רבי אליעזר אומר אינה נקחת מן העובדי כוכבים, וחכמים מתירין", וכיוצא בזה נחלקו בכל הקרבנות, כדאיתא בגמרא (שם): "דקתני סיפא וכן היה רבי אליעזר פוסל בכל הקרבנות כולן", ואמרו בטעמא דמילתא: "דרבי אליעזר סבר חיישינן לרביעה ורבנן סברי לא חיישינן לרביעה", והיינו, כי הגויים "חשודים על העריות", כמו ששנינו לעיל (כב.): "אין מעמידין בהמה בפונדקאות של עכו"ם מפני שחשודין על הרביעה", ובבהמת עכו"ם חיישינן שמא רבעו את הבהמה, והנרבע פסול לקרבן, ובגמרא הקשו על משנה זו: "ורמינהי, לוקחין מהן בהמה לקרבן ואין חוששין לא משום רובע ולא משום נרבע ולא משום מוקצה ולא משום נעבד, בשלמא מוקצה ונעבד אם איתא דאקצייה ואם איתא דפלחיה לא הוה מזבין ליה (-ולכן לוקחין מהן בהמה לקרבן הגם שהם חשודים לע"ז, כי לא ימכרו בהמה המוקצה ונעבד לע"ז), אלא רובע ונרבע לחוש", שהרי במשנתנו מבואר שהם חשודים לכך, ובהמשך הגמרא (כד.) תירצו: "רבי פדת אמר לא קשיא הא רבי אליעזר הא רבנן", כלומר, משנתנו אתיא כרבי אליעזר שסובר חיישינן לרביעה, והברייתא שמתירה לקחת בהמה מעכו"ם לקרבן אתיא כחכמים דלא חיישינן לרביעה.
והנה הגמרא ממשיכה לדון בשיטת רבי אליעזר, ובתוך הדברים הקשו: "מיתיבי, 'ויאמר משה גם אתה תתן בידנו זבחים ועולות' (שמות י, כה)", הרי שבהמות עכו"ם כשרות להקרבה, ותיקשי לרבי אליעזר, ותירצו: "קודם מתן תורה שאני" - כי עדיין לא נאסר אז להקריב בהמה הנרבעת, ולכן שפיר היו יכולים לקחת מבהמת מצרים זבחים ועולות.
הנה בסוגיית הגמרא מבואר היטב מדוע לא חשש משה רבינו מאיסור נרבע, שכן עדיין לא נאסר באותה שעה, ותמהו מפרשי התורה למה לא חששו לאיסור נעבד, כמו שדרשו ז"ל (ב"ק מ:): "'מן הבקר' (ויקרא א, ב) להוציא את הנעבד, 'מן הצאן' להוציא את המוקצה", והרי המצרים עבדו לצאן, והיאך לא חששו לאיסור זה.
בספר 'תוספות השלם' על התורה (אסיפת דברי בעלי התוס' עה"ת, ירושלים תשמ"ח) מובא בפסוק זה מאחד הראשונים שתחילה רצה לומר שלא נתכוין משה רבינו שאכן יקריב את קרבנותיהם, ולא היה אלא דיבור בעלמא, להתריס נגד פרעה, שגם הוא ישלחם ועוד יתן בידם בהמות להקרבה, ולא שיקריבם ממש (וכ"כ הרמב"ן והאוה"ח הק' שם), אולם דחו פירוש זה, כי בסוגיין שהקשו מדין נרבע, מבואר שנתכוין משה רבינו להקרבה ממש, אלא שהסיקו שקודם מתן תורה עדיין לא נאסר נרבע לקרבן [ודברי הרמב"ן והאוה"ח הק' אכן צ"ע מסוגייתנו].
עוד כתבו: "דהם לא עובדים היו רק לצאן, כדכתיב (בראשית מו, לד) 'כי תועבת מצרים כל רועה צאן', והם שאלו בהמות אחרות", והיינו, שנתכוין שיתן בידם בהמות גסות לצורך זבחים ועולות, ובהן לא היה חשש נעבד, ויצויין, שלתירוץ זה אתי שפיר מה שהקשו בסוגייתנו מדין נרבע, כי חשש רביעה שייך גם בבהמות גסות, ואכן לא הקשו מנעבד, משום שהם לא עבדו רק לצאן ולא לבהמות גסות, ודו"ק.
עוד כתבו: "אי נמי, נוכל לומר נהי דאסור לגבוה להקרבה, מכל מקום לקדשי בדק הבית כשרים, והכי קאמר 'ואנחנו לא נדע מה נעבוד' - אם להקרבה אם לזביחה, ונצטרך מן העורות לכיסוי". אולם תירוץ זה קשה מסוגייתנו, כי לכאורה גם איסור נרבע הוא רק לקדשי מזבח, ולא לקדשי בדק הבית, ואם כן מה הקשו מפסוק זה לרבי אליעזר, וצ"ע.
ובספר 'מנחה בלולה' (לרבינו אברהם מנחם הכהן רפאפורט זצ"ל, נדפס לראשונה בוירונה שנת שנ"ד) בפרשת בא כתב: "'גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות', קשה, והלא בהמה הנעבדת אסורה לקרבן, ומצרים היו עובדים הצאן, ובאולי הוראת שעה היתה, או כוונתם על הבהמות הגסות", התירוץ השני הוא אחד מתירוצי בעלי התוס' הנ"ל, אכן על התירוץ הראשון יש להקשות ג"כ מסוגייתנו, דאם היתה אז הוראת שעה לקחת מקרבנות העכו"ם - למרות חשש איסור שבדבר, מה הקשו מדין נרבע, הלא היתה הוראת שעה להקריב מהן קרבנות למרות חשש האיסור שבדבר.
ובספר 'צידה לדרך' (על פירש"י עה"ת, בא שם) הביא את דברי ה'מנחה בלולה' ללא הזכרת שמו, אכן ניכר שהכוונה לדבריו, והוסיף עוד תירוצים אחדים, וז"ל: "ועוד י"ל, קודם מתן תורה שאני, כמו שמתרץ הגמרא התם לרבי אליעזר... לענין רביעה", והיינו, שאכן היו יכולים להקשות בגמרא גם מדין נעבד, ובתירוץ שתירצו אודות חשש רביעה יתורץ גם מדין נעבד.
עוד תירץ בהקדם דברי הגמרא שזכרנו למעלה: "ורמינהי, לוקחין מהן בהמה לקרבן ואין חוששין לא משום רובע ולא משום נרבע ולא משום מוקצה ולא משום נעבד, בשלמא מוקצה ונעבד אם איתא דאקצייה ואם איתא דפלחיה לא הוה מזבין ליה, אלא רובע ונרבע לחוש", ובגמרא תירצו שדין רובע ונרבע אכן תלוי במחלוקת התנאים, ואילו אין לחשוש חשש נעבד, כי לא היו מוכרים הגוים בהמה שנעבדה, וז"ל ה'צידה לדרך': "דלכך אמר משה 'גם אתה תתן בידינו' וכו', ולא אמר 'גם ממקנך נקח אנחנו זבחים ועולות' וכו', כדי שלא יצטרכו משה וישראל לחוש דילמא יקחו מן בהמות הנעבדות, לכך אמר 'גם אתה תתן בידינו' וכו', אתה דוקא ולא אנחנו מעצמנו, כי בודאי לא יתן להם פרעה בהמות הנעבדות, כדאמרינן בגמרא ריש פ"ב דע"ז, 'בשלמא נעבד אם איתא דפלחיה לא הוה מזבין ליה' וכו'" (עי"ש תירוץ נוסף בזה).
ה'פנים יפות' (בא שם) כתב עוד בזה, דהנה קיי"ל שנכרי יכול לבטל ע"ז שלו, וקודם שהיו המצריים נותנים להם הבהמות, אנו תולים שמסתמא ביטלו את הע"ז מאותן הבהמות, ושפיר אין עליהן דין נעבד, והבן (ע"ע ב'ליקוטי יהודה' פר' בא בשם הרה"ק בעל האמרי אמת זצ"ל).
