איסור לחזק עבודה זרה - מבט מרחבי

נושא הלימוד:
המשנה עוסקת באיסור למכור לגוי תרנגול לבן בין תרנגולין, מחשש לשימושו בעבודה זרה. רבי יהודה מתיר, חכמים אוסרים. נראה שמחלוקת זו מבטאת גישות שונות ביחס לגבולות האחריות של ישראל כלפי עבודה זרה.

שאלות תג"ל:
מה שורש המחלוקת בין רבי יהודה לחכמים? האם יש כאן נטייה להקל מול נטייה להחמיר? האם עומדות כאן תפיסות שונות באשר לתפקידו הרוחני של עם ישראל בעולם?

הסבר בדרך תג"ל:
רבי יהודה מייצג גישה "כלפי פנים": עיקר האיסורים נועדו להגן על ישראל מהשפעת עבודה זרה הבאה מבחוץ, שלא להיסחף אחרי תרבות אלילית.
איסורי ההרחקה הכלכליים שנועדו למעט בעבודה זרה של גוים הם "רק" איסורי דרבנן. לכן הם באופן יחסי קלים ומצומצמים.
לכן הוא מתיר:
* לגבות חוב מגוי לפני איד (ב.)
* למכור תרנגול לבן בין תרנגולין (יג:),
* למכור בהמה גסה שבורה (יד:)
וכן גם ריש לקיש, ההולך בדרכו, מתיר:
* אם נשא ונתן לפני אידיהן - מותר בהנאה בדיעבד (ו:)
* לשאת ולתת סמוך לעיר שיש בה עכו"ם (יא:)
* קנייה בעיר שיש בה עכו"ם בחנויות המעוטרות בפירות (יב:)

לעומתם, חכמים (ורבי יוחנן) תופסים את עם ישראל כבעל שליחות מוסרית כלל-עולמית. לכן הם מרחיבים את האיסורים, גם כשאין חשש ישיר להשפעה. לשיטתם, גם סיוע עקיף לעבודה זרה – אסור, כחלק ממצוות "לפני עור לא תתן מכשול", ומתוך מחויבות לקדם אמונה בה' גם בקרב אומות העולם.
ההבדל בין השיטות נעוץ בשאלה העקרונית:
* האם ישראל בעיקר אחראי לעצמו,
* או שמא עליו גם להשפיע על סביבתו ולצמצם רע בעולם ובין הגוים?

שאלה למחשבה:
האם הבחנה זו נכונה גם בתחומים שאינם עבודה זרה – למשל בתחום התרבות, המסחר או ההשפעה הציבורית? האם עלינו להסתגר ולשמור על עצמינו או להוביל תיקון בעולם?