יחסיות גם בקודשים / רפי זברגר

זבחים נ ע''א
 

הקדמה

בדף הקודם (מא:) למדנו את הכלל ''דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש''. הגמרא בהמשך מרחיבה ודנה בעוד שלשה כללי המשך: האם דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בגזירה שווה, או דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בקל וחומר ואחרון חביב: האם דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בבנין אב.
לאחר סיום ארבעת הלימודים הללו ממשיכה הגמרא (גולש גם לדף שלנו) לדיון בשאר הלימודים השונים וניסיון למצוא מקורות לדינים: האם דבר הלמד בגזירה שווה אינו חוזר ומלמד ב-היקש / גזירה שווה / קל וחומר / בנין אב. וכן האם דבר הלמד בקל וחומר אינו חוזר ומלמד בארבעת הלימודים הנ''ל, ולבסוף, האם גם דבר הלמד בבנין אב אינו חוזר ומלמד בארבעת הלימודים. בשורה התחתונה קובעת הגמרא כלל כללי ומסייגת אותו לקודשים: אין למדים למד מן המלמד בקודשים. במאמר זה נתמקד באחד מששה עשר הלימודים הנ''ל (ארבע X ארבע). 
 

הנושא

דבר הלמד בגזירה שווה מהו שילמד בהיקש?
האם דבר הנלמד בגזירה שווה יכול לחזור וללמד בהיקש?
אמר רב פפא (ויקרא ז' י''א-י''ב:) וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לה'. אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן.
אִם עַל תּוֹדָה - למדנו לתודה שבא מן המעשר, מדאשכחן שלמים דאתו ממעשר.
לומד רב פפא היקש בין שני פסוקים סמוכים, כאשר בראשון מוזכר קרבן שלמים, והפסוק השני עוסק בתודה. משמע שכל הדינים בשלמים קיימים גם בתודה (וכן להיפך). ובשלמים למדנו כי ניתן להביאו מכספי מעשר שני, נלמד בהיקש כי גם קרבן תודה ניתן להביא מכספי מעשר שני.
שלמים גופייהו מנא לן?
וממשיכה הגמרא בלימוד שלה, ושואלת מניין למדנו כי קרבן שלמים ניתן להביא מכספי מעשר שני?
דכתיב (דברים כ''ז, ז'): וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ. ו-(דברים י''ד, כ''ד): וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ.
עונה הגמרא כי דין זה נלמד מגזירה שווה ממעשר שני, בשני הפסוקים מוזכרת המילה שָּׁם. מכאן למדנו כי דבר הלמד בגזירה שווה (שלמים יכולים לבוא מכסף מעשר שני) חוזר ומלמד בהיקש (גם תודה יכולה לבוא מכסף מעשר שני).
אמר ליה מר זוטרא בריה דרב מרי לרבינא: מעשר דגן חולין בעלמא הוא.
דוחה מר זוטרא את המקור הנ''ל, ואומר לרבינא כיוון שמעשר שני מוגדר ''חולין'', לכן לא שייך הכלל של ''דבר הלמד אינו חוזר ומלמד'' ומכיוון שמעשר שני הוא ''המקור'' ללימוד הדין של שלמים שיכולים לבוא מכסף מעשר שני, הרי לימוד כזה אינו נכלל בלימוד של גזירה שווה בקודשים. ומכיוון שכך, הרי השלמים יכולים ללמד בהיקש על קרבן תודה.
לסיכום, אין לנו מקור בקודשים, כי דבר הלמד בגזירה שווה יכול לחזור וללמד בהיקש.
אמר ליה: אמרה למד קדש ומלמד קדש?
רבינא חולק על מר זוטרא ובכך דוחה את הדחייה. הוא קובע כי אם א' מלמד את ב' וב' את ג', הרי שכדי ליישם את הכלל שאין המלמד חוזר ומלמד בקודשים, מספיק ש-ב' ו-ג' יהיו קודשים, כבר אז – אין מלמדים, גם אם א' (מעשר שני) אינו קודשים. מכיוון שאצלנו גם שלמים וגם תודה הם קודשים, הרי זה כבר נקרא "דבר למד ומלמד''. ומכיוון שראינו ששלמים מלמד בהיקש על תודה, הרי לא אומרים את הכלל ''אין למד חוזר ומלמד'', ולכן דין הנלמד בגזירה שווה יכול לחזור וללמד בהקיש גם בקודשים.   
 

מהו המסר?

ישנה מחלוקת בין רבי מאיר לחכמים האם מעשר שני ממון גבוה או ממון בעלים. גם לפי רבי מאיר הסובר כי מעשר שני ממון גבוה, ולכן אסור למוכרו או להשתמש בו לצרכים אישיים, אך בוודאי גם הוא סובר שמעשר שני אינו נחשב  כמו קודשים ממש, שהרי הוא אינו קרב על המזבח, והוא גם מותר באכילה ואינו נשרף.
כלומר מעשר שני הוא בתפר בין חולין לקודשים, ולכן אם מייחסים אותו לקודשים הרי הוא חולין, כדברי מר זוטרא לרבינא כפי שראינו לעיל, אך אם מייחסים אותו לחולין, ניתן לכנותו קודשים, או ''סמי קודשים''.
כלומר סטטוס שלו "נקבע" באופן ייחסי למי שמשווים אליו.
ניתן לעיין במספר מאמרים מקבילים, ולמצוא שם מסרים מעניינים מעיקרון זה.
כל אדם וכישוריו הוא (סוכה י''א), מבט ארוך טווח (פסחים נ') ,
 
 
המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]