שינוי כללי המשחק / רפי זברגר

זבחים מג ע''א-ע''ב
 

הקדמה

נלמד את המשנה המתחילה בשלהי הדף הקודם וממשיכה בריש הדף שלנו. משנה זו עוסקת בחלקי קרבן שנפסל משום פיגול ובכל אופן אין מתחייבים כרת על אכילתם. המשנה מפרטת מקרים אלו וקובעת כלל המסבירם.
ואלו דברים שאין חייבין עליהם משום פיגול: הקומץ,
מסביר רש''י את דיני המשנה:
אם קימץ לאכול שירים למחר, ונתפגלה המנחה - אין האוכל את הקומץ בכרת, שאין הפיגול חל אלא על דבר שיש לו מתירין אחרים, והקומץ - אין אחר מתירו, כי הוא מתיר את המנחה, וכן לבונה, וכן כולם:
1. הקומץ כזכור הינו חלק מן המנחה, המוקרב על גבי המזבח (מקביל לדם ולבשר הקרבן המוקרב על המזבח). פוסקת המשנה שאם מנחה מתפגלת (כהן חשב באחד מפעולותיה של המנחה להקריב חוץ לזמנה) הרי מעיקר הדין האוכל את חלקי המנחה: שיריים (החלקים הנשארים מן המנחה לאחר הקרבת הקומץ, מקביל לבשר קרבן הנאכל לאחר זריקת הדם על המזבח) וגם הקומץ - חייבים כרת על אכילתם. אך כיוון שאחד הכללים באיסור פיגול, שהוא אוסר רק את החלקים של הקרבן/מנחה שיש להן מתירים, כמו בשר הקרבן שזריקת הדם מתירתו, וכן שיירי המנחה שהקטרת הקומץ מתירתם – רק הם נאסרים. אך מכיוון שלקומץ אין מתירים, כי הוא עצמו מתיר אחרים, לכן אין חיוב כרת על אכילתו. עיקרון זהה בכל שאר הלכות המשנה:
והקטרת, והלבונה, ומנחת כהנים, ומנחת כהן משיח, והדם, והנסכים הבאין בפני עצמן - דברי רבי מאיר,
2. קטרת – אם הוליכו את הקטורת (כדי להקטירה) במחשבת פיגול, הרי הקטורת נתפגלה. למרות זאת האוכל את הקטורת אינו חייב כרת, שכן הקטרת הקטורת מתירה (את עצמה) ואין דבר אחר מתיר אותה.
3. לבונה – לבונה מוקטרת ביחד עם הקומץ על המזבח ומתירים את שיירי המנחה. כמו קטורת, כך גם לבונה מתירה את שיירי המנחה, ואין משהו אחר מתיר אותה, לכן האוכלה אינו מתחייב כרת.
4. מנחת כוהנים – בניגוד למנחה רגילה, מנחת כוהנים מוקטרת כליל על המזבח (כמו קרבן עולה). לכן אין כאן שיריים הניתרים, והאוכל ממנחת כוהנים שנתפגלה אינו חייב כרת.
5. מנחת כהן משיח – מנחת חביתין של כהן גדול (נקרא כהן משיח כיוון שמשחוהו בשמן המשחה בימי בית ראשון) מוקטרת כליל על המזבח, כמו מנחת כוהנים רגילה, ומשכך - אין לה מתירים, ולכן האוכל ממנחה זו שנתפגלה אינו מתחייב כרת.
6. הדם – זריקת דם הקרבן מתיר את בשר הקרבן באכילה (בקרבנות הנאכלים), אך לדם עצמו אין מתירים. לכן האוכל דם מקרבן פיגול אינו מתחייב כרת.
7. נסכים הבאים בפני עצמן – לחלק מן הקרבנות יש נסכים המוקרבים עמם, אך ניתן אף להקריב נסכים ללא קרבן כשהם באים בפני עצמן. נסכים אלו מוקטרים כליל על המזבח, ולכן כמו בהלכות הקודמות – אין להם מתיר אלא הם עצמם מתירים (את עצמם). לפי רבי מאיר הלכה זו נכונה רק לנסכים הבאים בפני עצמן, אך נסכים הבאים עם הבהמה כן מתפגלים, כיוון שדם הקרבן מתיר גם את הנסכים (ולא רק את בשר הבהמה).
8. וחכמים אומרים: אף הבאין עם הבהמה לוג שמן של מצורע
חכמים חולקים על רבי מאיר וסוברים כי גם נסכים הבאים עם בהמה שנתפגלה - אין האוכלם חייב כרת, כיוון שמותר להקטיר נסכים אלו לאחר זמן, ולכן הם ''עצמאיים'' ולא קשורים לקרבן הבהמה, ואז אין להם מתירים.
9. לוג שמן של מצורע - רבי שמעון אומר: אין חייבין עליו משום פיגול, ורבי מאיר אומר: חייבין עליו משום פיגול, שדם האשם מתירו.
מסיימת המשנה את ההלכות שאינם מחייבות כרת אף בפיגול במחלוקת דומה למקרה הקודם. מצורע שנטהר מביא שלוש קרבנות: אשם, חטאת ועולה, וביחד עם האשם מביא גם שמן. מזים אותו כנגד בית קודש הקודשים, ולאחר מכן מזים על חלקי גופו של המצורע שהיזו עליהם קודם לכן מדם האשם. רבי שמעון סובר שאף שמן שהתפגל, אם אוכלו אינו מתחייב כרת, כיוון שניתן להביאו אף לאחר זמן, ולכן דם האדם אינו נחשב מתיר שלו (כדעת חכמים בלוג שמן של מצורע). רבי מאיר הולך לשיטתו וסובר כי דם האשם, אכן מתיר את לוג השמן, על אף שלא מחוייבים להביאו ביחד עם האשם.
ומסיימת המשנה עם הכלל שהוזכר ברש''י בתחילת המשנה.
וכל שיש לו מתירין, בין לאדם בין למזבח - חייבין עליו משום פיגול.
חלק קרבן שיש לו מתירים, בין אם מותר לאדם ובין אם הותר להקרבה על המזבח – אם נתפגל הקרבן, הרי חייבים על אכילת אותו החלק כרת. המשנה מביאה מספר דוגמאות שחלקן כבר ראינו לעיל. למשל, זריקת דם העולה מתירה את בשרה (להקריבה למזבח) ולכן האוכלה חייב כרת.
 

הנושא

הגמרא מתחילה בדינו של עולא:
קומץ פיגול שהעלו על גבי המזבח פקע פיגולו ממנו
למדנו במשנה כי קומץ של מנחת פיגול אינו מחייב כרת על אכילתו, ומוסיף עולא כי לא רק שאין עונש על אכילתו, אלא בכל אופן פקע ממנו כל איסור פיגול. מיד מסבירה הגמרא את נימוקו של עולא:
אם אחרים מביא לידי פיגול - הוא עצמו לא כל שכן!
אם הקטרת הקומץ גורמת לשאר חלקי המנחה להיות פיגול, בוודאי שהיא מביאה את עצמה להיות פיגול. משפט זה לא ברור, שהרי עולא אמר שהקומץ אינו נחשב פיגול ולפי הסבר זה לכאורה הוא כן פיגול וכך שואלת הגמרא:
מאי קאמר
ועונה הגמרא:
הכי קאמר אם אינו מתקבל היאך מביא אחרים לידי פיגול.
אם עבודת הקמיצה לא תתקבל ותהיה כשירה, אין היא יכולה לגרום לפיגול של שאר המנחה. שהרי מחשבת פסול (להקטיר לאחר זמן) בהקטרת הקומץ פוסלת את המנחה. אבל חייב להיות שההקטרה תהיה כשירה, שהרי אם לא – אין זו עבודה כלל וכלל, ולכן לא תוכל לפסול במחשבתה את המנחה. ומכאן אנו מגיעים לתוצאה מעניינת, הקומץ עצמו כשר, למרות שמחשבה פסולה בה פוסלת את כל המנחה (חוץ ממנה).
שואלת מיד הגמרא: מאי קא משמע לן?
מה הנפקא מינה של דין עולא. מנסה הגמרא מספר נסיונות, ודוחה אותן כיוון שכולן נשנו כבר במשניות,
לא צריכא - שמַשלה בהן האור.
מסקנת הגמרא כי חידושו של עולא במקרה שהקטירו את הקמיצה והיא כבר נשרפה, והורידו את האפר מהמזבח, יש להעלותה שוב למזבח. למרות שגם דין זה גם נאמר כבר על ידי עולא עצמו, אך החידוש שאפילו במנחה שאינה ''חטיבה אחת'' (עשוי מגרגרים, בניגוד לאבר בהמה הנחשב לחטיבה אחת) יש להעלות את כל הקמיצה בחזרה למזבח, למרות שרק חלקה נשרפה כבר.
 

מהו המסר?

למדנו היום מנגנון קצת "משונה''. מחשבה פסולה בקומץ פוסלת את המנחה, אבל הקומץ בעצמו, למרות שגם הוא חלק מן המנחה אינו פסול. נוכל להגדיר זאת באופן כללי יותר: אם יש ''מטרה'' חשובה (אופציה לפגל את המנחה), הרי שכדי לממש אותה, אפילו "מכשירים'' את הפסול. כלומר, כדי ליישם ''דבר גדול'' לפעמים ''משנים את כללי המשחק''.
גם בחיים לפעמים מגיעים לצומת הדורשת החלטה חשובה ועקרונית מעין זו. שואפים להגיע לייעד חשוב, ובדרך נדרשים מעט ''לסטות מן המסלול'', ''לעצב'' מחדש דברים פחותי ערך, ולוא רק כדי להגיע לאותו ייעד נכסף.
 
 
המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]