הכנה לימות המשיח / עבודה זרה דף ט

1. דברי הגמרא והחשבון הכרונולוגי

בעבודה זרה ט א–ב מובא בשם תנא דבי אליהו שהעולם מיועד ל-6,000 שנה:
2,000 תוהו – 2,000 תורה – 2,000 ימות-המשיח. הגמרא שואלת מתי מתחילים “2,000 תורה” ועונה: מיום שבו “היה אברהם אבינו בן נ״ב שנה”. פִּרושו של רש״י מוסיף שנקודת הסיום של 2,000 השנים הללו חלה 172 שנה אחרי חורבן בית-שני, ולאחר מכן נפתחת תקופת “ימות המשיח”. 
 

2. ציר-הזמן בקיצור

3. טיעונים התומכים בהשערה

1. התאמה כרונולוגית מושלמת – עריכת המשנה הסתיימה ממש לקראת שנת 4,000 לבריאה, כלומר סמוך לסיום “אלפיים שנות תורה”. העובדה שרבי פעל בשנים 3940-3978 לבריאה מעניקה משקל להשערה שהוא ראה עצמו “חותם התקופה”.

2. לשון-החתימה של המשנה – רבי פותח את אבות במילים “משה קיבל תורה מסיני…”, ומסיים את עוקצין ב”עתיד הקדוש-ברוך-הוא…”. חוקרים (למשל מהר״ל, נצח ישראל לו) רואים בכך מסר: סיכום שרשרת המסירה כהכנה למצב חדש.

3. שיחיו עם אנטונינוס – במקבצים שונים (עבודה זרה י ב; ירושלמי מגילה פ״א) רבי ואנטונינוס דנים על “שעה אחת קודם לקץ”, על גאולת אדום ועל שלטון־רומי בימות-המשיח. רבי עצמו מתואר כמשוחח על ”חבלי משיח“ ועל תיקון עולם.

4. מוטיב “הקפאה לשעת חירום” – מדרשים (ירושלמי פאה פ״ב; ברכות סא א) מתארים חשש לשכחת התורה בעקבות גלות וגזירות רומי. סיכום המשנה נועד להבטיח ש-2,000 השנים הבאות ייקלטו תורה יציבה עד הגאולה.
    

4. מקורות המצננים את ההשערה

• תשתית העובדות תומכת בכך שעריכת המשנה התרחשה ממש בגבול שבין “אלפיים תורה” ל“אלפיים משיח”.

• כוונת-העורך – אין מקור מפורש שרבי הצהיר על “חתימת התקופה”, אך לשונו, סדר העריכה והשיח עם אנטונינוס יוצרים נימה של ציפייה משיחית.

• הגיון מעשי – גם אם המוטיבציה המיידית הייתה שימור התורה בתקופה של אי-ודאות, ייתכן שרבי ראה בשימור זה תנאי לכניסת עם-ישראל לעידן חדש – “ימות המשיח” במובנם ההיסטורי-חברתי, ולאו דווקא בהופעת גואל שלם.
   

מסקנה

ההשערה שרבי יהודה הנשיא ערך את המשנה כ“סיכום 2,000 שנות תורה” לקראת פתיחת עידן משיחי אפשרית ואף סבירה מבחינה כרונולוגית וטקסטואלית. עם זאת, צריך לראותה כמרכיב אחד במכלול מניעים – הלכתיים, חינוכיים, פוליטיים ומשיחיים – שהובילו למפעל עריכת המשנה.