יעקב אבינו לא הורה היתר
הרב דב קדרון
שבועות מח ע"ב
בן הבית שהוא נושא ונותן בענייני בעל הבית, צריך להישבע בנקיטת חפץ אפילו אם בעל הבית טוען כנגדו טענת ספק, שמא גזל או שמא לא דקדק בחשבון שביניהם. בגמרא מבואר שזהו אחד מהאנשים שמורים היתר לעצמם לקחת מכספו של בעל הבית בלי רשות, מפני שטרח בנכסיו, לכן בעל הבית יכול להשביעו על כך.
בספר באר מים חיים (ויצא) מסביר שזו הייתה טענתו של יעקב אבינו כלפי לבן שרדף אחריו, ואמר לו (בראשית לא,לח): "זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי".
כוונתו הייתה: הייתי עמך בביתך, ודרך בן בית להורות היתר קצת לקחת משל בעל הבית, ועוד יותר היה לי להורות היתר לעצמי, כי הלא רחליך ועזיך לא שכלו, מעלה שאין לאף רועה אחר, מחמת שנתברכו מעשה ידי כמו שאמרת בעצמך נחשתי ויברכני ה' בגללך וגו', והן מחמת השמירה ביותר ביום ובלילה בקיץ ובחורף, והנהגתים ברחמים ובחמלה. וכיון שעל ידי גדלו ומעת בואי לא שכלה אחד מהם, ודאי שהיה לי להורות היתר לקחת משלך, ולא רק שלא לקחתי מהם לביתי להצניעם לסחורה, אלא אפילו: "ואילי צאנך לא אכלתי" לאכול מהם דבר מה, שזה דבר שדרך הרועים אפילו הכשרים לעשות, ובפרט אחרי טרחות ויגיעות כאלה, אני לא עשיתי כן ויותר מזה עשיתי עמך, כי אפילו: "טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ", מה שטרף הארי והזאב מהם באונס גמור, שאני פטור מן הדין בזה, מכל מקום דנתי את עצמי אולי לא עשיתי בזירוז היותר ראוי, והייתי יכול להציל ברועים ובמקלות אף בדוחק גדול, "אנכי אחטנה", שחייבתי את עצמי להשלימה משלי.
