חשיבות המחשבה / רפי זברגר

זבחים כט ע''א
 

הקדמה

חלקים נרחבים במסכת זבחים, ובמסכתות אחרים בסדר קודשים עוסקים באיסור פיגול. איסור זה עוסק במחשבה פסולה של הכהן באחד מהשלבים של הקרבת הקרבנות (בקרבן בהמה השלבים הם: שחיטה, קבלה, הולכה וזריקה) אשר פוסלת את הקרבן והופכת אותו להיות ''פיגול'' אשר האוכלו מתחייב בעונש כרת. למרות שפשוטו של מקרא מלמד לכאורה כי האיסור הוא במעשה אכילה ולא במחשבה, חכמים לומדים ומסבירים אחרת את הפסוקים. על כך נעסוק במאמר זה. 
 

הנושא

תנו רבנן: וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֺנָהּ תִּשָּׂא (ויקרא ז', י''ח) - אמר רבי אליעזר:ֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹ יחזור ויפסל?
שואל רבי אליעזר בדרשתו, אולי בכל אופן נסביר כפשט המילים שמדובר על אכילת קרבן השלמים ביום השלישי (קרבן שלמים מותר באכילה רק לשני ימים – יום, לילה ויום), אשר הופכת את הקרבן להיות פיגול, אך הוא דוחה אפשרות זאת מסברה ואומר כי לא ייתכן שהקרבן היה כשר לאחר סיום כל הפעולות הנדרשות להכשרתו, ולאחר מכן (ביום השלישי) הופך הקרבן להיות פסול, עד כדי חיוב כרת לאוכלו.
אמר לו רבי עקיבא: הן מצינו בזב וזבה ושומרת יום כנגד יום, שהן בחזקת טהרה, וכיון שראו – סתרו,
רבי עקיבא דוחה סברתו של רבי אליעזר ומוכיח כי מצאנו דבר שהיה כשר וחזר להיות פסול לאחר מכן. הדוגמאות הן:
1. זב – גבר שראה זוב הפורש מאמתו (ריר הדומה לשכבת זרע, אך פחות סמיך, וזוהי כעין ''מחלה'') חייב לשמור שבעה נקיים שבהם לא יראה זבות. אם החל לספור את שבעת הימים הוא ''בחזקת טהרה'', ולמרות זאת אם יראה שוב זוב הריהו חוזר להיות טמא ומתחיל את התהליך מחדש.
2. זבה – אשה הרואה דם שלוש פעמים שלא בימי נידתה, מוגדרת ''זבה גדולה'' וצריכה גם לשמור שבעה ימים נקיים שבהם לא תראה דם. אם החלה לספור ולא ראתה דם, הריהי ''בחזקת טהרה'', ואם תראה שוב צריכה לחזור ולספור מהתחלה.
3. שומרת יום כנגד יום – זוהי ''זבה קטנה'' אשר ראתה דם פעם אחת או פעמיים, ובמקרה זה צריכה לשמור יום אחד נקי שלא תראה דם על כל ראיה (יום כנגד יום) ,ולאחר מכן יכולה לטבול ולהביא קרבן ובכך נטהרת. אם ראתה דם ביום טהרתה (אחרי שטבלה), הרי גם היא חוזרת וצריכה לשמור עוד יום שלא תראה בו דם.
אף אתה אל תתמה על זה, שאע"פ שהוכשר - שיחזור ויפסל.
אומר רבי עקיבא כי אנו רואים בשלושת הדוגמאות הללו, שהן ''הוכשרו'' וחזרו ליפסל. אם כן, גם אצלנו יכול להיות שקרבן השלמים יוכשר, ואם יאכלוהו ביום השלישי, ייהפך לפיגול וייאסר. לאור זאת סברת רבי אליעזר לכאורה נופלת.
אמר ליה: הרי הוא אומר, המקריב - בשעת הקרבה הוא נפסל, ואינו נפסל בשלישי,
עונה רבי אליעזר לרבי עקיבא, ובעצם מביא מקור חדש מאותו פסוק לדין מחשבת פיגול. נכתב בפסוק לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב ומכאן מסיק רבי אליעזר כי בשעת ההקרבה (אחד מארבע פעולות הקרבן) כבר אז לא ירצה. איך זה יכול לקרות? רק על ידי מחשבה פסולה שחשב באחד מארבע פעולות, לאכול את הקרבן מחוץ לזמנו (ביום השלישי).
או אינו אומר, המקריב - אלא זה כהן המקריב? כשהוא אומר "אותו" - בזבח הוא מדבר ואינו מדבר בכהן.
מנסה התנא לומר, כי אולי הכוונה לפסול את הכהן החושב מחשבת פיגול, ולא את הקרבן, אך דוחה זאת בלימוד מן המילה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ - מילה מיותרת המלמדת כי הקרבן נפסל בפיגול ולא הכהן החושב מחשבת פיגול.
... אחרים אומרים: לא יחשב - במחשבה הוא נפסל ואינו נפסל בשלישי.
הגמרא מצטטת את דעתו של רבי מאיר בברייתא (המכונה ''אחר'' במשניות וברייתות) הלומד את דין מחשבת פיגול ממקום אחר באותו פסוק - מכפילות המושגים לֹא יֵרָצֶה ... לֹא יֵחָשֵׁב . אם נאמר לא ירצה מדוע צריך הפסוק לחזור ולומר כי הקרבן לא יחשב, אלא על כרחך יש לדרוש לֹא יֵחָשֵׁב – לא יחשוב – במחשבה פסולה דיבר הפסוק , מחשבה בשעת ההקרבה (אחד מארבע פעולות) לאכול את בשר הקרבן חוץ לזמנו (ביום השלישי).
נסכם ונאמר כי למדנו שלושה מקורות לדין מחשבת פיגול הפוסלת בקרבן:
1. מסברה – לא ייתכן להכשיר ולהתיר משהו, ולאחר מכן, פעולה מסוימת תפסול שוב מחדש. לכאורה דחינו את הסברה מהדינים של זב, זבה ושומרת יום כנגד יום
2. מהמילים לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב - בשעת הקרבה כבר לא ירצה. וזה יכול להיות רק במחשבת פיגול באחד מארבע פעולות הקרבן.
3. מהכפילות לֹא יֵרָצֶה ... לֹא יֵחָשֵׁב – ודורשים לא יחשב – לא יחשוב (מחשבת פיגול בזמן הקרבה).
 

מהו המסר?

שלושת הדרשות לעיל לא ממש מוכיחות "בהוכחה חותכת" את העניין. ככל הנראה, התורה מבקשת להסתיר במידת מה את המקור לדין כל כך בסיסי וחשוב בדיני קרבנות. מדוע?
אולי מבקשת התורה להדגיש את מרכיב המחשבה בעבודת הקרבנות. אדם המקריב קרבן מן השפה ולחוץ, אך באמת אינו מתכוון למהות הקרבן (בחטאת – בקשת סליחה, בתודה – הבעת תודה וכן הלאה) העיקר חסר מן הספר.
אומר הנביא ישעיהו (א', י''ב): לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. הקדוש ברוך הוא אינו חפץ בקרבנות שאינם מביעים רצון פנימי והבנה עמוקה. מחשבה כי נוכל לעשות כל דבר, לחטוא בכל חטא ובסופו של דבר להביא קרבן ובכך להיפטר מן העונש, אינו אלא ''פיגול'' שאינו רצוי והינו מאוס בעיני מלך מלכי המלכים. אולי בהשארת הנושא הסתום מעט ''לחשיבת חכמים'' על מחשבת הכהן, בעצם מדגישה התורה ומעצימה את משמעות החשיבה בכל תהליך הבאת הקרבנות.
למדנו מכאן על מהות ושורש עבודת הקרבנות, וגם למדנו להדגיש להעצים את המחשבות והכוונות שלנו בעשיית המצוות בכלל ובהקרבת קרבנות בפרט.
  
 
המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]