האם נשבעים על טענת שמא?

הרב דב קדרון

שבועות מ ע"ב

כאשר נתבע בבית דין כופר בכל הסכום, מן התורה הוא אינו חייב להישבע, אבל רב נחמן אומר שחכמים תיקנו שיישבע שבועת היסת. להלכה נפסק (חו"מ עה,יז) ששבועה זו משביעים אותו רק אם התובע טוען טענת וודאי, ולא אם הוא טוען טענת ספק. אמנם הרא"ש (ב"מ פ"ב סימן יט) כתב ששנים שהיו מהלכין יחד ונאבד מטבע מאחד מהם, אם טוען ברי שאתה לקחתו משום שלא היה שם אדם אחר מלבדך - משביעו היסת, שמאחר שברור לו שזה לקחה הרי זו טענת ברי. והביאו הרמ"א (בשו"ע שם בשם י"א) שמשביעים היסת על טענת שמא כשיש רגלים לדבר.

היה מעשה באדם שהיה מוחזק 18 שנה בתפילות הימים הנוראים באחד מהמניינים הגדולים באומן. האיחוד הממונה על האתר הקדוש הודיע לו שהוא מפוטר. לטענתם הוא הכניס לכיסו כספים שנדבו הציבור בעד העליות וכו'. הוא מכחיש מכל וכל. האיחוד טוען שיש לו עדים שיעידו שנתנו לו תרומות וכסף זה לא הגיע לאיחוד.

דייני בית הדין (פסקי דין - ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין טו עמוד תנט) נחלקו בשאלה האם צריך הנתבע להישבע על טענה זו.

לדעת הגרא"ד לוין טענתם היא טענת ספק שאין נשבעים עליה, כי לא הייתה עדיין עדות בבית דין על טענתם, ואילו לדעת הגר"ש גרוסמן כיוון שהתובעים טוענים ברי ששמעו מעדים שמסרו לו תרומות והן לא הגיעו לאיחוד, וגם איש שלהם היה בשטח כמה שנים וראה את ההתנהלות ואיך שהם עקפו אותו, עצם הדבר שהם נקבו בשמות העדים זה כרגלים לדבר בפנינו, והוא חייב להישבע.