מי אחראי לחיים הציבוריים?
הרב דב קדרון
שבועות לט ע"א
על מה שנאמר בתורה (ויקרא כו,לז): "וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו", אמרו חז"ל שעבירה של אדם אחד מכשילה אחרים, "וכשלו איש בעוון אחיו", ומכאן שכל ישראל ערבים זה בזה. זהו המקור לכך שאיש יכול להוציא ידי חובה איש אחר אף על פי שכבר קיים את המצווה, כי כל יהודי חייב לדאוג לכך שגם יהודים אחרים יקיימו מצוות, אולם לגבי נשים כותב הרא"ש (ברכות פ"ג סימן יג) שאינן בכלל הערבות, ולכן אינה מוציאה איש ידי חובתו.
על דברי הרא"ש הללו יש להקשות מהנאמר במסכת עבודה זרה (יח,א) שאשתו של רבי חנינא בן תרדיון נהרגה בגלל שלא מחתה בעבירה שעבר בעלה, והרי אם נשים אינן בכלל הערבות, לא הייתה מחויבת למחות בו.
אחד התירוצים לקושייה זו מובא בקובץ כרם שלמה (שנה טז ז עמוד סג): שחיוב מחאה אינו מטעם ערבות, אלא מצות עשה בפני עצמה היא, "הוכח תוכיח את עמיתך", ונשים חייבות במצות עשה זו, שהרי אינה מצווה שהזמן גרמא. מצות ערבות היא מצוות עשה בפני עצמה, שנלמדת מהפסוק "וכשלו איש באחיו", ובמצווה זו אין נשים כלולות.
ייתכן שההבדל בין המצוות הללו הוא כהבדל שבין חיי הפרט לחיי הכלל. מצוות הוכח תוכיח את עמיתך היא מצווה פרטית שנוהגת בין אדם לחברו, לכל אחד בחייו הפרטיים, וגם נשים חייבות בה. לעומת זאת הערבות הוא עניין ציבורי השייך לחיי הכלל, ומשום כך כותב הרא"ש שנשים אינן כלולות בה, כי האחריות על חיי התורה הציבוריים מוטלת בייחוד על כתפי הגברים.
