קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ
שבועות לט ע"א
"משה רבינו כשהשביע את ישראל אמר להן: דעו, שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעת המקום ועל דעתי, שנאמר: ולא אתכם לבדכם וגו'... ואין לי אלא מצוה שקיבלו עליהם מהר סיני, מצות העתידות להתחדש, כגון מקרא מגילה, מנין? תלמוד לומר: (אסתר ט, כז) קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ, קיימו מה שקבלו כבר".
קשה, אם השביע משה רבינו את ישראל גם על מצות דרבנן העתידות להתחדש, למה הנשבע לקיים או לבטל מצוה דרבנן שבועתו שבועה? (שולחן ערוך יורה דעה הלכות שבועות סימן רלט סעיף ו; רמב"ם הלכות נזירות פרק ז הלכה יא).
אלא יש לפרש שבכלל "מצות העתידות להתחדש כגון מקרא מגילה" - רק מצוות מדברי קבלה המפורשות במקרא, שהרי רק לענין מקרא מגילה נאמר קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ.
ולכן נצרכו למקרא מפורש בתורה שכבר קִבְּלוּ מצוה זו - במסכת מגילה דף ז ע"א: "שלחה להם אסתר לחכמים: כתבוני לדורות. שלחו לה: הלא כתבתי לך שלישים, שלישים ולא רבעים. עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה כתב זאת זכרון בספר, כתב זאת - מה שכתוב כאן ובמשנה תורה, זכרון - מה שכתוב בנביאים, בספר - מה שכתוב במגילה".
על פי זה מתורצת קושית התוספות כאן בד"ה קיימו מה שקבלו כבר – "תימה דבפ"ק דמגילה (דף ז.) איכא תנאי טובא דדרשי דאסתר ברוח הקודש נאמרה מקראי ושמואל דריש ליה מקיימו וקבלו קיימו למעלה מה שקבלו למטה, ומסיק רבא דלכולהו אית להו פירכא בר מדשמואל, והא אדשמואל נמי אית ליה פירכא דאצטריך למידרשה נמי כי הכא!".
ולפי הנ"ל מיושב שהיא היא אותה דרשה, שאסתר ברוח הקודש נאמרה שכן כולה מהתורה מקדם, והרי היא כשאר מצות שקיבלו עליהם מהר סיני.
