דרגות של שמירת הדיבור
הרב דב קדרון
שבועות כח ע"ב
אדם שנשבע יכול ללכת לחכם ולהישאל על שבועתו ולבטלה, אפילו אחרי שעבר עליה, כל זמן שלא נענש על עבירתו, כמו שפוסק הרמב"ם (שבועות ו,יח):
מי שנשבע שבועת ביטוי להבא ושיקר בשבועתו, כגון שנשבע שלא יאכל פת זו ואכלה ואחר שאכלה קודם שיביא קרבנו אם היה שוגג או קודם שילקה אם היה מזיד ניחם ונשאל לחכם והתירה לו הרי זה פטור מן הקרבן או מן המלקות, ולא עוד אלא אפילו כפתוהו ללקות ונשאל והתירו לו קודם שיתחילו להלקותו הרי זה פטור.
הרא"ש (נדרים פרק ג סימן ב) כותב שבוודאי לכל השבועות יש אפשרות התרה מן התורה אלא שהחמירו בימי הגאונים ואמרו שלא להתיר שבועות, ומתוך כך היו העולם נמנעים מלהישבע. הוא מוסיף ומתאר: "ובעברי באלו הארצות וראיתי שהיו פרוצים בנדרים ובשבועות, ורגילין הרבה לידור ולישבע, ופריצי טפי שאם לא יתירו להם לא יבואו עוד לבקש התרה אלא יעברו במזיד, כי נשבעין על דבר שאי אפשר להם לקיים, אמרתי להתיר להם נדרים ושבועות".
כלומר: הייתה התדרדרות הדרגתית בעם ישראל במשמעות וקיום הדיבור. מדין תורה הדיבור מחייב באופן מוחלט. כאשר אדם נשבע הוא חייב לקיים את דיבורו, ורק במקרים מיוחדים ניתן להתיר ולבטל את השבועה. בזמן הגאונים אנשים השתמשו בהיתר הזה יותר מדי, כי רמת שמירת הדיבור התדרדרה, ולכן גזרו הגאונים לא להתיר שבועות. אז אנשים עדיין עמדו בדיבורם ולא עברו על שבועה. לאחר מכן, בתקופת הרא"ש הייתה התדרדרות גדולה יותר עד שכבר לא קיימו את דיבורם ואת שבועתם, לכן קבע הרא"ש שעדיף להתיר את השבועה מלעבור עליה. אחרי כן הייתה התדרדרות נוספת עד שהפסיקו להישבע בכלל.
