נושא:
מגדף וכן ידעוני חייבים סקילה למרות שלא עשו מעשה. עיקר החיוב תלוי בלב, בכוונה נגד הקב"ה.
נחלקו רבי עקיבא וחכמים וכן רבי יוחנן וריש לקיש בסוגייתנו בשורה של נושאים. המחלקות נסובות מסביב לשאלה האם חיובי כרת וקרבן חטאת גם הם על כוונת הלב או שבהם חייב רק כשעשה מעשה עבירה.

שאלות תג"ל:
מה פשר האמירה של רבא שמגדף הוא מיוחד "הואיל וישנו בלב"?
מהי הסברא במחלוקת רבי עקיבא וחכמים? במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש?

הסבר בדרך תג"ל:
ננסה לעשות סדר במחלוקות בסוגייתנו. נסכם-
1.מחלוקת רבי עקיבא וחכמים אם מגדף חייב כרת-חטאת.
2.מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש בדעת רבי עקיבא, האם ידעוני נחשב מעשה וחייב כרת-חטאת, או לא?
3.מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש בדעת החכמים, האם השתחואה ואוב נחשבים מעשה וחייבים כרת-חטאת או לא?
נתמקד במחלוקות בין רבי יוחנן וריש לקיש.
לפי רבי יוחנן, רבי עקיבא המחייב במגדף מחייב גם על ידעוני. החכמים, על אף שהם פוטרים במגדף, מחייבים על השתחוואה ועל אוב וידעוני. למרות שאין בהם מעשה גמור, בכל זאת - חייב כרת-קרבן.
לעומתו, ריש לקיש סובר שאפילו לרבי עקיבא צריך לפחות "מעשה קטן". בידעוני - אין אפילו את זה, ופטור. ולפי חכמים, השתחואה וידעוני פטורים כי אין בהם מעשה.
רבי יוחנן הרחיב את העקרון של חיוב סקילה על מגדף ומשתחווה ואוב וידעוני לכלול גם חיוב כרת-חטאת עליהם. בכולם סובר רבי יוחנן שיש חיוב על לב בלי מעשה גמור. ריש לקיש לעומתו סובר שחיוב סקילה לחוד וחיוב כרת- חטאת לחוד. חיוב כרת-חטאת קיים רק על מעשה גמור. וזאת בניגוד לחיוב סקילה שהוא על הלב.
שורש המחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש טמון במחלוקת בין רבי עקיבא לחכמים בחיוב כרת-חטאת במגדף. ביסוד הדבר, רבי יוחנן הולך בכיוון של רבי עקיבא וריש לקיש בעקבות החכמים. סוגייתינו ממשיכה את הבירור שלמדנו בדפים הקודמים על מהותם של עבודה זרה והאיסורים הנלווים לה. מבט אחד הוא לראותם כעבירות שבלב , מחשבות בעולם פנימי.זה המבט של רבי עקיבא ורבי יוחנן. מבט שני הוא לראותם כמעשים, מעשי פולחן וכדומה - בעולם החיצוני והחברתי, הצבורי והמשפטי. זה המבט של חכמים וריש לקיש.

מה אתה חושב?
איך אפשר להסביר את המחלוקת הנוספת בין רבי יוחנן וריש לקיש בסוגייתנו:
האם חלוקה למיתה היא חלוקה לכרת-חטאת או לא ?