מכבד את אשתו יתר מגופו
כתובות י ע"א
"תניא: (שמות כב, טז) כֶּסֶף יִשְׁקֹל כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת - שיהא זה כמוהר הבתולות ומוהר הבתולות כזה, מכאן סמכו חכמים לכתובת אשה מן התורה".
קשה, הכיצד ערך תשלום מֹהַר הבתולים, וכן פיצוי המפתה על הבתולים, הוא חמשים שקלים, ככתוב (שמות כב, טז) כֶּסֶף יִשְׁקֹל כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת, הרי שווי כולה הוא רק שלשים שקלים! ככתוב (ויקרא כז, ג – ד) וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְעַד בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. וְאִם נְקֵבָה הִוא וְהָיָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשִׁים שָׁקֶל.
ועוד צריך ביאור, מה הטעם שאין ערכי זכר ונקבה שוים?
וכן למה נבראו המאורות מלכתחילה שוים הרי עתידה הלבנה לקטרג בצדק על כך?
ואחר שכבר נצרך המיעוט, למה ציוה הקב"ה ללבנה (מסכת חולין דף ס ע"ב) לכי ומעטי את עצמך, הרי יכל למעט אותה בעצמו או להורות לַשֶּׁמֶשׁ ששתק בִּגְבֻרָתוֹ לצאת ולמעט אותה?
אלא שלשון הרמב"ם (אישות טו, יט) "צוו חכמים (יבמות סב ע"ב; סנהדרין עו ע"ב) שיהיה אדם מכבד את אשתו יתר מגופו ואוהבה כגופו". לפיכך אינו רשאי לזכות בה עד שתירבה אהבתו אליה כל כך עד שמוכן הוא לשלם עבורה את השווי של גופו עצמו. ואילו המחשיב את גופו שלו יותר, טרם בָּשֵׁל הוא לנישואין המצריכים את אהבת הזולת בהתחשבות מלאה.
ורק האשה היא שנצטותה למעט עצמה כלפי בעלה "ויהיה בעיניה כמו שר או מלך" (רמב"ם אישות טו, כ). והבוחרת בשוויון, נהפך לה הדבר לרועץ ולקללת: (בראשית ג, טז) וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ, ופירש הגר"א שלשון מושל משמעו נגד רצון העם. ואילו בברכה נאמר: (בראשית א, כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ, ופירש רש"י: "ללמדך שהזכר כובש את הנקבה". וקשה אם כן, מה נשתנה בין הברכה לקללה? אלא שכאשר ממליכתו מרצונה לאחר שכבש את ליבה, ברכה רבה היא אצל שניהם.
וראה עוד על מסכת ערכין ב ע"ב.
