איזו שתייה משביעה?

הרב דב קדרון

שבועות כג ע"א

רבא מוכיח שהמושג "אכילה" לא כולל שתיה, ממה ששנינו שמי שנשבע לא לאכול לא חייב על השתייה, אם אכל ושתה.

במסכת ברכות (מט,ב) מובאת דעתו של רבי מאיר לגבי חיוב ברכת המזון, הדורש את הפסוק (דברים ח,י): "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ", ש"ואכלת" זו אכילה "ושבעת" זו שתייה. לפי דעה זו, חיוב ברכת המזון מן התורה, שחל רק כאשר אדם אכל ושבע, מתקיים רק אם אכל וגם שתה, ויש פוסקים שחוששים לדעה זו, כפי שמובא בהגהת הרמ"א (או"ח סימן קצז,ד), שאם כמה אנשים אכלו ביחד, וחלקם לא שתו, ראוי שיזמן מי שאכל ושתה, כי הוא חייב לדעה זו בברכת המזון מן התורה, ואילו אלו שלא שתו חייבים רק מדרבנן. עוד אחרונים כתבו שאדם שאכל ושבע ובירך ברכת המזון ורק לאחר מכן שתה, יש ספק אם מתחייב לאחר שתייתו בברכת המזון מן התורה, כי לפני כן כשבירך היה חייב רק מדרבנן.

כמה אחרונים הסבירו שלדעת רבי מאיר "ושבעת" זו שתייה של יין דווקא. כי משקים אחרים לא משביעים, אבל יין, לפי דברי הגמרא בברכות (לה,ב) סועד את הלב ומשביע. כך כתב בעל ספר אבני שהם (פרשת עקב) , וכן האדר"ת זצ"ל (בקובץ יגדיל תורה קונטרס ח סי' ק"ט ס"ק ב) ביאר על פי הכלל שהאותיות ש' וס' מתחלפות לפעמים, וכן האותיות ע' וא', ולפי זה רבי מאיר דורש את המילה "ושבעת" כאילו כתוב: "וסבאת", ולשון סביאה מצאנו בשתיית יין, כמו שכתוב (משלי כג,כ): "אַל תְּהִי בְסֹבְאֵי יָיִן", ובעוד פסוקים.

למי שרוצה לחוש לפירוש זה בדעת רבי מאיר, ראוי לשתות יין כל פעם שאוכל ושבע, כדי שיתחייב בברכת המזון מן התורה.