-
🔹 סיכום
-
ראיית ר’ עקיבא "מדבר ומביא קרבן" מבטאת עיקרון מהותי בפרשת שבועות: עצם הדיבור יוצר חיוב קרבן, לא המעשה.
-
אין מדובר בהכרח במקרים פרטניים, אלא במהות החדשה של העבירה – פגם בדיבור ההתחייבות.
-
יש קשר ישיר לשיטתו בשבועת ביטוי לשעבר: ר’ עקיבא רואה בדיבור עצמו כוח יוצר הלכתי שמחייב גם ללא מעשה, ומכאן מחייב בקרבן גם על אכילת כלשהו, כי הפר הדיבור שנדר בו.
-
|
מדבר ועושה (כלשהו) / שבועות דף כבלימוד הרחבה והעמקה בעזרת בינה מלאכותית (AI)הרב עמית משגב, הרב ידידיה לאו, מייקל אייזנברג
שאלה: בשבועות דף כב הגמרא דנה במחלוקת ר' עקיבא וחכמים במי שנשבע שלא יאכל ואכל כלשהו: "אמרו לו לר"ע היכן מצינו באוכל כל שהוא שהוא חייב שזה חייב אמר להם ר' עקיבא וכי היכן מצינו במדבר ומביא קרבן שזה מדבר ומביא קרבן". האם הראיה של ר' עקיבא 'מדבר ומביא קרבן' היא מהייחודיות של הפרשייה באופן כללי או שהכוונה שלו היא לחפש מקרים שבהם מתחייבים ללא מעשה כלל (כמו 'שבועה שאוכל, ולא אכל')?
האם יש קשר לשיטתו במחלוקת על שבועת ביטוי לשעבר? תשובה ChatGPT.ai: שאלתך מעמיקה ונוגעת בשורש שיטתו של ר’ עקיבא בנוגע למהות החיוב בקרבן שבועה.
🔹 האם הראיה היא ממקרה פרטני או מכלל מהות הפרשה? אין הכרח שמדובר בראיה ממקרה ספציפי של "שבועה שאוכל ולא אכל", אלא נראה שכוונת ר’ עקיבא להצביע על מהות כללית של פרשת שבועות. יש כאן קטגוריה חדשה בתורה: אדם שמדבר – ומחייב עצמו בקרבן רק על סמך דבריו. זה חידוש מהותי לעומת שאר דיני התורה, שבהם החיוב נובע ממעשה פיזי (כמו אכילת איסור, מלאכה בשבת וכו'). לכן, ר’ עקיבא טוען: אם קיבלנו עקרונית שבפרשת שבועות יש חיוב על דיבור, הרי שגם באכילת כלשהו – אם נעשתה בניגוד לשבועה – מתחייבים, כי עצם השבירה של הדיבור יוצרת את העבירה, לא גודל האכילה.
🔹 הקשר לשיטתו של ר' עקיבא לגבי שבועת ביטוי לשעבר ר’ עקיבא הוא היחיד שסובר שיש חיוב גם על שבועת ביטוי לשעבר – כלומר, אם אדם נשבע "שאכלתי" כשלא אכל, הרי זו שבועת שקר, והוא חייב קרבן. ההיגיון כאן דומה: גם במקרה הזה אין מעשה בכלל – רק דיבור שקרי. ובכל זאת – ר’ עקיבא סבור שהדיבור לבדו מחייב בקרבן. מכאן משתמע שיש קו עקבי בשיטתו: שבועה אינה רק התחייבות – היא מעשה הלכתי מחייב בפני עצמו. וממילא גם הפרה של הדיבור – אפילו כשלעצמה, ואפילו ללא מעשה – מחייבת.
|