א. איסור השהייה – “טומאה וזמן אינם מתיישבים”
רציונל:
כל רגע נוסף שבו הטמא שוכן בקודש “מזהם” את טהרת המקום. המצווה אומרת לו: רד מהר מהבמה – צא מיד, ואל תאריך אפילו שנייה מיותרת.
מקורות תומכים:
לשון הפסוק (ויקרא טו, לא) “וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מִשְׁכָּנִי” – לשון רצופה, שמדגישה זמן מתמשך.
רמב”ם ביאת-מקדש ג :טו קובע שהחיוב “אם שָהה כְּדֵי השתחוויה” – מדד זמני מובהק.
מסר רוחני:
המקדש מייצג נוכחות אלוהית קבועה; טומאה היא מצב זמני אנושי. החיכוך ביניהם נסבל רק “עד הדלת”. הדגש על זמן מלמד שהקודש “אינו סובל” טומאה אפילו לשבר-רגע: מהירות הפינוי היא מדד היראה.
ב. איסור המרחק – “טומאה ומרחב קדוש אינם משתלבים”
רציונל:
כל צעד מיותר מאחֵר את נקודת הגבול שבה הקודש חוזר לשלמותו. המשימה: לעזוב את הטריטוריה המקודשת במסלול הקצר ביותר, שגם מקטין את “פריסת” הזיהום על פני חצרות נוספות.
מקורות תומכים :
גמ’ כאן: שיעור היציאה נלמד דווקא מן “הדרך הקצרה”.
מסר רוחני:
הקדושה מתוחמת פיזית; טומאה היא “גוף זר” שככל שהוא משתרע על עוד מטרים, כך מתעצם חילול-המרחב. הדרישה לקצר מרחק מבטאת ריסון עצמי וכבוד לגבולות גיאוגרפיים של הקדש.