מחלוקת ענקי התורה / רפי זברגר

הוריות י'ג ע''א

לאחר שלמדנו דיני קדימויות שונות בנושאים שונים, ומנושא לנושא עברנו גם לנושא של אופני כיבוד החכמים ברמות שונות. במאמר זה נתמקד בסיפור רבן שמעון בן גמליאל הנשיא העוסק בנושא.
 

הנושא

רבן שמעון בן גמליאל - נשיא (להלן רשב''ג), רבי מאיר - חכם, רבי נתן - אב בית דין.
נשיא הוא המכובד מכולם, לאחריו אב בית הדין ולאחריו חכמים. [למרות זאת רבי מאיר הוזכר שני כיוון שבאמת היה חכם גדול יותר מרבי נתן (מהרש''א)].
כי הוה רשב"ג התם - הוו קיימי כולי עלמא מקמיה, כי הוו עיילי רבי מאיר ורבי נתן - הוו קיימי כולי עלמא מקמייהו
כאשר רשב''ג נכנס לבית המדרש (או לבית הוועד) כולם קמו לכבודו, וכן כאשר רבי מאיר ורבי נתן נכנסו קמו כולם.
אמר רשב"ג: לא בעו למיהוי היכרא בין דילי לדידהו? תקין הא מתניתא.
רשב''ג תמה על כך שהכבוד שזוכים רבי מאיר ורבי נתן זהה לכבוד שלו, ולכן התקין באותו יום את התקנות המפורטות בברייתא שלמדנו בגמרא בקטע קודם. שם נאמר כי כניסת נשיא מחייבת קימת כולם. כניסת אב בית הדין מחייבת קימת שתי שורות ראשונות, וכניסת חכם מחייבת "רק" קימה של העומדים בכל מקום שהוא עובר.
ההוא יומא לא הוו רבי מאיר ורבי נתן התם, למחר כי אתו - חזו דלא קמו מקמייהו כדרגילא מילתא, אמרי מאי האי? אמרו להו: הכי תקין רשב"ג.
רבי מאיר ורבי נתן לא היו באותו יום שתיקן רשב''ג את תקנתו החדשה. למחרת שמו לב שהתנהגות החכמים השתנתה, שלא קמו כולם בכניסתם, וכששאלו לפשר העניין סופר להם על תקנת רשב''ג.
אמר ליה רבי מאיר לרבי נתן: אנא חכם, ואת אב בית דין - נתקין מילתא כי לדידן.
רבי מאיר אמר לרבי נתן כי בהיותם ''בעלי תפקיד'' (אב בית דין ו''חכם'') הרי גם להם יש כוח לתקן תקנות, ותיקנו עצה באיזה אופן לבצע זאת:
מאי נעביד ליה? נימא ליה גלי עוקצים דלית ליה, וכיון דלא גמר נימא ליה (תהלים ק''ו, ב'): מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה' יַשְׁמיעַ כָּל תְּהִלָּתו - למי נאה למלל גבורות ה'? מי שיכול להשמיע כל תהלותיו, נעבריה, והוי אנא אב בית דין, ואת נשיא.
הציע רבי מאיר לבצע ''הפיכה'' באופן הבא: ישאלו את רבן שמעון בן גמליאל שאלות במסכת עוקצין, שהיא מסכת קשה ללמידה, מתוך ידיעה כי רבן שמעון בן גמליאל אינו בקיא בה. לאחר שלא ידע לענות להם, הם יצטטו את הפסוק מספר תהילים פרק ק''ו, שלפי משמעותו, מנהיג הגדול (נשיא) חייב לדעת את כל התורה כולה (כָּל תְּהִלָּתו), ואם אינו בקיא בכל, הרי הוא חייב לרדת מנשיאותו ( מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה'), וכך רבי מאיר ורבי נתן ישדרגו את תפקידם: רבי מאיר יעלה להיות אב בית דין, ורבי נתן יעלה להיות נשיא!
שמעינהו רבי יעקב בן קרשי, אמר: דלמא חס ושלום אתיא מלתא לידי כיסופא, אזל יתיב אחורי עיליתיה דרשב"ג, פשט גרס ותנא גרס ותנא.
רבי יעקב שמע את ''מזימתם'' של רבי מאיר ורבי נתן, וחשש מאוד מבושתו של רבן שמעון בן גמליאל (שלא ידע לענות על שאלותיהם במסכת עוקצין) ומיד עמד מאחורי רשב''ג והחל לקרוא שוב ושוב את מסכת עוקצין עם הסברים לטקסט.
אמר: מאי דקמא? דלמא חס ושלום איכא בי מדרשא מידי! יהב דעתיה, וגרסה.
הבין רשב''ג כי ''אירע משהו'' באותו יום בבית המדרש שהוא לא היה מודע לו ו''הבין'' שהוא חייב לשנות וללמוד היטב את מסכת עוקצין, והיטה אוזנו ללימודו של רבי יעקב בן קרשי, וכך למד ושינן לעצמו את תוכן מסכת עוקצין.
למחר אמרו ליה: ניתי מר וניתני בעוקצין, פתח ואמר. בתר דאוקים אמר להו: אי לא גמירנא כסיפיתנן, פקיד ואפקינהו מבי מדרשא.
למחרת רבי מאיר ורבי נתן ביקשו לשנות וללמוד סוגיה במסכת עוקצין. ורשב''ג ענה להם מתוך ידיעה שלימה! לאחר מכן אמר להם שאם הוא לא היה לומד היו מביישים אותו, ולכן הוא ציווה להוציאם מבית המדרש.
הוו כתבי קושייתא [בפתקא] ושדו התם, דהוה מיפריק – מיפריק, דלא הוו מיפריק - כתבי פירוקי ושדו.
רבי מאיר ורבי נתן אמנם יצאו מבית המדרש וזרקו פתקים מבחוץ לתוך בית המדרש עם קושיות שונות. חלק מהקושיות הצליחו חכמי בית המדרש לענות, וחלקן לא הצליחו ואז רבי מאיר ורבי נתן זרקו פתק עם התשובה.
אמר להו רבי יוסי: תורה מבחוץ ואנו מבפנים? אמר להן רבן [שמעון בן] גמליאל: ניעיילינהו, מיהו ניקנסינהו דלא נימרו שמעתא משמייהו. אסיקו לרבי מאיר – אחרים, ולרבי נתן - יש אומרים.
רבי יוסי אמר לחכמים שהיו בבית המדרש, כולל לרשב''ג כי אין זה נאה כי "התורה'' שאנו לומדים מפיה נמצאת מחוץ לבית המדרש ואנו נמצאים בתוככי האולם, ואמנם רשב''ג קבל את הדברים והחליט להחזירם, אך הורה ''לקנוס'' אותם, ומאותו רגע כל ציטוט של דבר תורה בשמם, לא ייאמר שמם במפורש, ולכן דברי רבי מאיר נאמרו בשם ''אחרים'', ודברי רבי נתן נאמר בשם ''יש אומרים''.
אחוו להו בחלמייהו: זילו פייסוהו [לרבן שמעון בן גמליאל], רבי נתן אזל, רבי מאיר לא אזל, אמר: דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין.
נתגלה לרבי מאיר ולרבי נתן בחלום שילכן לפייס את רשב''ג. רבי נתן הלך ופייסו, ואילו רבי מאיר לא הלך לפייסו, כיוון שאמר כי אין להתייחס לדברי חלומות ''שלא מעלין ולא מורידין''.
על סיפור מדהים זה נשאל מספר שאלות/תמיהות:
1. מדוע רשב''ג חרד כל כך לכבודו עד כדי שינוי התקנות שהורידו מכבודם של רבי מאיר ורבי נתן?
2. ומנגד, מדוע רבי מאיר ורבי נתן חרדו גם לכבודם עד שזממו לבצע ''הפיכה'' לרשב''ג?
3. ויותר מכך, האם ראוי ונכון לבצע באופן כל כך מבזה את הנשיא, שכולם יראו שאינו יודע בטיב מסכת עוקצין??
4. בהמשך לתמיהה הראשונה, האם ראוי היה להוציא את החכמים מבית המדרש, למרות שהם היו ''מרכז הלמידה'' כפי שראינו לאחר שיצאו מן האולם (שלחו קושיות ואם לא ידעו לענות שלחו גם תשובות).
5. ועוד, האם לאחר שהחזירו אותם, ראוי לקנוס עליהם קנס כל כך משמעותי ששמם המפורש לא יוזכר יותר בציטוט דבריהם?
השאלות הן חזקות מאוד, והתשובות שננסה לתת יהיו ''פחות טובות'' מן השאלות.
ברור שישנה כאן מחלוקת עניינית של כבוד שמים וכבוד התורה. רשב''ג חרד לכבוד הנשיאות ומבקש לייצב עליונות נשיאותית על כבוד החכמים, לעומת רבי מאיר ורבי נתן המבקשים לדאוג ולשמור כי גם חכמים פחותים בדרגה יזכו לכבוד הראוי להם. דעתם של רבי מאיר ורבי נתן היתה כל כך חזקה ואיתנה, והם ראו חשיבות עצומה לדאוג לכבוד חכמים, עד שחשבו כי נשיא שאינו רוכש מספיק כבוד לחכמים אינו ראוי להיות נשיא. האופן שבו ניסו לבצע את ההפיכה באמת "קשה מאוד לעיכול'': האם מותר לבייש עד כדי כך את הנשיא על מנת להגיע אל המטרה שהם ראו אותה לחשובה ביותר?
גם בכך ישנה מחלוקת יישומית, כיצד ראוי ונכון לנהוג. עד כמה הולכים רחוק בדאגה לכבוד חכמים? האם מותר אפילו לבייש אדם גדול אחר, כדי לייצב בעולם כולו את כבודם של חכמים, או שיש גבול גם לדרך, ואין לבייש בשום אופן את הנשיא? רבי יעקב בן קרשי בחכמתו כי רבה, ''דואג'' לידיעה וחכמה של הנשיא גם במסכת עוקצין הקשה, אשר עד לאותו אירוע רשב''ג לא היה בקיא ויודע בה. הוא דאג בתבונה להוסיף דעת לנשיא, על מנת למנוע את בושתו הגדולה והעצומה.
 

מהו המסר?

מחלוקת בין גדולי תורה וענקיה דורשת הבנה וענווה, עד כדי לומר כי איננו ממש מבינים את כל שורשיה ועומקה. 
 

המאמר לע''נ אבי מורי ר' שמואל ב''ר יוסף,  אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, ולע''נ חמי משה בן רבקה
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]