עקיבא ניחמתנו
לסיום המסכת
מכות כד ע"ב / חיים אקשטיין
שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ור"ע מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו, מקום שכתוב בו: והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב: ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו, וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני! אלא, תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב: לכן בגללכם ציון שדה תחרש [וגו',] בזכריה כתיב: עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם, עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה - הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה - בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו.
את ההקשר של האגדה המפורסמת אפשר להבין באופן 'צר' ובאופן 'רחב'.
ההקשר הצר הוא האגדה המובאת לפניה – ארבעה נביאים שהתנבאו על נחמה, באופן שסותר לכאורה נבואות תוכחה של משה רבנו. כדי להבין את ההקשר של האגדה הזאת, צריך לכאורה ללכת עוד יותר אחורה, ואם נצמדים שוב להקשר הצר – הרי שהאגדה הקודמת היא על הנביאים שצמצמו או מיקדו את יסודות התורה: "בא ישעיהו והעמידן על שש... בא מיכה והעמידן על שלוש... בא חבקוק והעמידן על אחת". אפשר להבין שהנביאים האחרונים 'שינו' את מערכת הערכים של תורת משה, והציגו אותה באופן חדש, ובאותה מידה גם התוכחה שנתן משה בתורתו הוסבה לנחמה. כמובן צריך לברר את הדברים מבחינה אמונית, ולהבין איך מה שנראה כשינוי מתיישב עם המוחלטות והנצחיות של תורת משה.
ההקשר הרחב יותר הוא המשנה. המשנה חותמת את מסכת מכות בקביעה שמלקות פוטרות מעונש כרת. כלומר, הייסורים שאדם מקבל בבית הדין, כעונש על חטאו, חוסכים ממנו את העונש הכבד והנצחי של איבוד העולם הבא. הנימוק שנותנת המשנה הוא: "כיוון שלקה – הרי הוא כאחיך".
אם קוראים את הסיפור על רבי עקיבא לאור העיקרון של המשנה, אפשר לראות אותו כהרחבה של עיקרון הענישה, מהמישור הפרטי למישור הלאומי. במישור הפרטי, החוטא סופג מלקות, אך יכול להתנחם בעובדה שיזכה בחיי נצח; כך בדיוק במישור הלאומי, עם ישראל סופג מכות וייסורים, אבל הייסורים עצמם הם עדות שהנחמה העתידית בוא תבוא.
אפשר לחדד זאת יותר, בעזרת פירושו של ה'בן יהוידע'. הוא אינו מתייחס להקשר של האגדה, אלא מנסה לבאר שאלה שהתקשו בה גדולי הפרשנים – מיהו אוריה שרבי עקיבא מדבר עליו, ומתי הוא אמר את הנבואה הזאת? השאלה אכן זועקת, כשפותחים את התנ"ך ומגלים שאת הנבואה "ציון שדה תחרש" אמר בכלל מיכה. הבן יהוידע מסביר שהנבואה אינה של אוריה אלא על אוריה. אוריה נהרג בגלל נבואתו, והחריש של אדמת המקדש הוא כפרה על דמו שנבלע באדמה. לא ניכנס לכל פרטי הפירוש, אלא נתמקד בנקודה שהוא מחדש: הכפרה על הריגת אוריה איפשרה, לדברי בן יהוידע, את הנחמה של זכריה. ההוכחה של רבי עקיבא אינה 'חיצונית', ואין הכוונה שנבואה א' ונבואה ב' קשורות זו לזו, אז אם קרתה נבואה א' בהכרח תקרה נבואה ב'. הנבואה השנייה תלויה בראשונה, והראשונה היא היא שמכשירה את השטח לנבואה השנייה. אם גם בבית המקדש השני התבצע השלב הנורא של הייסורים לשם הכפרה, יוכל להתממש גם שלב הגאולה.
(הבן יהוידע מוסיף, אגב, שזו הסיבה ללשון הכפולה: "עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו". האמירה שהנחמה היא בזכות הייסורים – שיכנעה את החכמים למפרע גם בנחמה על המראה הקודם, שם לא נאמר שהחכמים השתכנעו והתנחמו.)
באופן זה אפשר להבין גם את האגדה הקודמת, על ארבעת הנביאים שביטלו, כביכול, את גזרותיו של משה. במבט פשוט, נראה כי שתיים מתוך ארבע הגזרות אינן גזרות, שהרי הראשונה לפי פשוטה היא הבטחה על חוסנם של ישראל ("וישכן ישראל בטח"), השלישית כוללת גם הבטחה לשכר למקיימי המצוות (אם הציטוט הוא מעשרת הדיברות. ואם המקור הוא החזרה על אותו פסוק בי"ג המידות, אז זו בכלל מידת רחמים), ורק השנייה והרביעית לקוחות מהתוכחה. אולם למעשה, הן השנייה, הן השלישית והן הרביעית הן חלק ממערכת של שכר ועונש, והגזרה היא במקרה של בחירה בדרך הרעה. לא מפתיע, אם כן, שרש"י והמהרש"א מסבירים גם את הדרשה של "וישכן ישראל בטח" כפסוק שטומן בתוכו שתי אפשרויות, ברכה וקללה, ישראל או יעקב (רש"י), בטח או בדד (מהרש"א). אלו לא פסוקים אקראיים בדברי משה, אלא ביטויים שמשקפים את המסר העיקרי שלו לישראל: אם לא תלכו בדרך ה' – תאבדו. לעומת משה שהתנבא בראשית ההיסטוריה, הנביאים שמתנבאים בעומק הייסורים חושפים אפשרות נוספת. אפשר יהיה להיגאל לא רק מתוך מהפכה במעשים. לפחות לפי חלקם, הסיבה היא הייסורים עצמם; עמוס טוען שישראל אינו יכול לעמוד בייסורים נוספים כי הוא "קטן", וירמיהו נדרש ללכת ל"עם שרידי חרב" ולהרגיע אותם. נראה שעובדת היותם שרידי חרב היא היא הסיבה להרגעה. הם כבר חוו את החרב על בשרם, וכעת צריך לסלול עבורם את הדרך חזרה. כיוון שישראל הגיעו אל סף אובדן מוחלט, הם ריצו את עוונם, ועכשיו יוכלו האובדים לבוא מארץ אשור אל הר הקודש בירושלים.
אם כן, הסיפור החותם את מסכת מכות בגמרא מרחיב ומעצים את החתימה במשנה. המשנה מסתכלת במבט-על על מסכת מכות, ואומרת: ראינו תיאורים קשים של מלקות, אך עלינו להבין שבזכות המכות הכואבות האלו, החוטאים יוכלו לחיות לנצח. הגמרא ממשיכה אותה ואומרת: ראינו מלקות קשות שעברו על עם ישראל במשך הדורות, אבל רק בזכות הכאבים הללו עם ישראל יחיה וייגאל.
רבי עקיבא, שהתעלית מתוך ייסורים במסרקות של ברזל, ניחמתנו.
ואם איננו מצליחים להרגיש את הנחמה, הלוואי שנצליח לפחות להביט זה בפניו של זה, אחרי כל הייסורים שעברנו, ולהגיד: כיוון שלקינו כולנו, הרי אנחנו כאחים.
