מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

האם צריך תלמיד חכם למחול למי שביזהו?

הרב צבי שפיץ

יומא כג ע"א

שאלה:
בקהילה מסוימת התעורר ויכוח סוער בתוך הציבור, ורב הקהילה שהינו אדם גדול ותלמיד חכם מופלג, נדרש להכריע בין הצדדים. אחד מהאנשים שלא אהב את הכרעת הרב, ביזה אותו כשנכנס לבית הכנסת לעיני כל הקהל בנאצות וגידופים. באותו הלילה קיבל אותו אחד שביזה את הרב אירוע לבבי חמור, וחייו היו בסכנה.
האם על הרב למחול מיוזמתו למי שביזהו, שמן הסתם נענש משמים על מעשיו החמורים.

תשובה:
א. מאחר והמבזה התכוון במעשיו, שנעשו עוד בפני רבים, לבזות את אותו ת”ח מופלג, לפיכך כל זמן שלא יבקש מחילה מהת”ח – אסור לת”ח למחול לו.
ב. אם המבזה ביקש מחילה מהת”ח, אם ניכר שהוא באמת חוזר בתשובה ומתחרט על מעשהו, וגמר בליבו שלא יעשה שוב מעשים כאלו – רשאי אותו ת”ח למחול לו.
ויש לדעת ממקרים דומים, שלמרות שהת”ח מחל על בזיונו, אולם לא תמיד הסכימו גם בשמים למחול למבזה, ולמרות בקשת המחילה נענש המבזה. אכן יתכן שבקשת המחילה הקלה בעונשו בעולם הזה ובעולם הבא.
ג. אדם שלא ביזה את הת”ח, אלא בכוונה לא כיבדו בכבוד הראוי לו, או שבשגגה התבטא כלפיו שלא כראוי או שציערו אבל לא ביזהו, במקרים אלו ראוי לאותו ת”ח למחול לו בפיו על החסרון בכבודו, ואפילו אם לא ביקש ממנו מחילה, וכל שכן שראוי שימחל לו אם ביקש ממנו מחילה. ולדעת הרמב”ם הוא הדין אם ביישו בצנעה מבלי שאחרים ידעו מכך.

מקורות:
1. כתוב בגמ’ יומא (דף כב: - כג.) ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק, כל ת”ח שאינו נוקם ונוטר כנחש [פי’ רש”י – נוטר איבה כנחש בלבו] – אינו תלמיד חכם. ומה שכתוב בתורה “לא תקום ולא תטור” מדובר בממון. ושואלת שם הגמ’, והרי רבא אומר כל המעביר על מידותיו – מעבירים לו על כל פשעיו, וא”כ למה לא ימחל הת"ח למי שפגע בו. מתרצת הגמ’, שאכן אם פייסו המצער וביקש ממנו מחילה – ראוי שימחל לו. אבל אם לא ביקש ממנו מחילה – עליו לשמור כלפיו איבה בליבו, מחמת כבוד התורה.
והקשו על כך רבותינו הראשונים, שהרי מבואר בגמ’ במגילה (כח.) שמר זוטרא חסידא לפני שנתו בלילה היה אומר שמוחל לכל מי שציער אותו, ומשמע שאפילו אם לא ביקש ממנו מחילה, וכאן מבואר בגמ’, שרק אם מפייסו צריך למחול לו, ואם לא פייסו – אסור למחול לו בגלל בזיון התורה. ותירץ הריטב”א, שבגמ’ במגילה מדובר שפגעו בת”ח במילי דעלמא, ובגמ’ ביומא מדובר שפגעו בו בנושאים הקשורים לקיום התורה והמצוות. הר”ן במסכת ראש השנה (דף ד: מדפי הרי”ף, בד”ה ומיהו ת”ח) כתב שמר זוטרא מחל למי שציער אותו, אבל למי שמבזהו – אסור לו למחול, אא”כ מבקש המבזה מחילה ממנו, וזהו המקרה בגמ’ ביומא. ומשמע מדבריו, שאפילו אם ביזהו בצנעה – אסור לו למחול מעצמו למבזה, כל זמן שלא ביקש ממנו מחילה.
הבדלים, שכתב הרמב”ם, בין פגיעה בכבוד ת”ח לבין ביזויו
הרמב”ם סוף הל’ תלמוד תורה (פ”ז, יג) כתב שמעלת הת”ח למחול למי שפגע בכבודו, ואפילו אם ביזה אותו, אם נעשה הביזוי בצנעה ובסתר [כגון כשהיו שניהם לבד, או שכתב לו את הביזיון במכתב או אמר לו בטלפון וכיו”ב]. אבל אם ביזו את הת”ח בפרהסיה – אסור לו למחול על כבודו. ואם הת”ח מחל – נענש על כך, משום שזה בזיון התורה. אלא צריך שיהיה נוקם ונוטר כנחש, עד שיבקשו ממנו מחילה, ואז יסלח לו, ע”כ. והביא שם הכסף משנה בשם תשו’ הריב”ש, שגם הראב”ד סובר שבכל המקרים שהפוגע רק לא כיבד את הת”ח וכו’ ראוי למחול לו - ואפילו אם לא ביקש מחילה. אולם אם ביזהו – אסור לת”ח למחול. ומשמע שהראב”ד למד כדברי הר”ן, ולדבריהם אם ביזה את הת”ח – אסור לו למחול למבזה אפילו אם ביזהו בצנעה, אא”כ יבקש ממנו המבזה מחילה.
הטור (יו”ד סוף סי’ שלד) פסק את דברי הרמב”ם להלכה. והוסיף שם הב”ח (ד”ה ומיהו ודאי וכו’), שאע”פ שת”ח שביזוהו בפרהסיה אסור לו למחול מעצמו משום כבוד התורה. אבל מי שאינו ת”ח, ודאי שראוי לו למחול מעצמו גם אם ביזוהו בפרהסיה, וגם אם המבזה לא ביקש ממנו מחילה, וכדברי רבא ביומא: כל המעביר על מידותיו וכו’. וציין שכן נקט הסמ”ג בלאוין (יב). וגם השו”ע בהל’ כיבוד ת”ח (סוף סי’ רמג, ט) פסק את דברי הרמב”ם להלכה.