מי לא קיים את דברי הירושלמי?
הרב דב קדרון
מכות יב ע"ב
הרמב"ם (רוצח ושמירת הנפש ז,ז) פוסק על פי המשנה:
רוצח שגלה לעיר מקלט ורצו אנשי העיר לכבדו יאמר להם רוצח אני, אמרו לו אף על פי כן, יקבל מהן.
על פי זה נאמר בירושלמי (סוף שביעית) שאם אדם רואה שאנשים מכבדים אותו על שיודע שתי מסכתות ובאמת הוא יודע מסכת אחת בלבד, הוא צריך להעמיד אותם על טעותם. הרה"ג יוסף פליישמן שליט"א (בכתב העת: עלון המשפט, גניבת דעת - העמדת השני על טעותו) מצא שנחלקו הפוסקים בטעם דין זה: יש סוברים שדין זה הוא משום גניבת דעת, ולמדו מכך שאף שבדרך כלל אין איסור גניבת דעת אם חברו טועה מעצמו, מכל מקום אם הטועה משלם כסף או מכבד יותר מהראוי מצד טעותו, יש לתקנו. ויש אומרים שדין זה אמור רק אם אומרים לו בפניו שלמד שתי מסכתות, או טעות אחרת, והוא שותק, ששתיקתו מתקבלת כהסכמה, אבל אם חברו טועה מעצמו אין חיוב להעיר לו. ויש סוברים שדין זה אמור רק בתלמידי חכמים שמכבדים אותם על תורתם, והטעם אינו משום גניבת דעת, אלא מצד מידת ענווה.
אמנם היו רבנים גאונים גדולים שלא יכלו לקיים את דברי הירושלמי, כי חששו שלא יאמינו להם:
הגאון האדר"ת (מובא בספר אדר היקר) כתב: "בעוונותי הרבים אני מקבל כבוד יותר מהגיע לי... ואי אפשר לי להגיד להם ללא תועלת, שלא ישמעו אלי ויתלו בי גם ענוה יתירה, ומה אעשה".
כך כתב גם הגרי"י קניבסקי זצ"ל (בשו"ת משנה הלכות חלק ח סימן רכה): "בכגון אנא עני כשנכתב עלי תוארים מוגזמין מאוד מאד בזמן שאפילו חדא לא ידענא כהוגן וכו' וע"פ רוב גם הכחשה לא תועיל כי יאמרו שהוא אוחז במדת הענוה."
