להתאמץ ללמד זכות / רפי זברגר

הוריות ו ע''ב

נלמד את המשנה הראשונה של הפרק השני, המתחילה לדון בדיני פר כהן משיח. נקדים מספר הקדמות:
א. כהן גדול המשוח בשמן המשחה (נהג רק בבית המקדש הראשון, ובעז''ה בבית השלישי שייבנה בעז''ה בב''א) אשר הורה היתר לעצמו באיסור המחייב כרת במזיד וחטאת בשוגג מתחייב בקרבן פר לחטאת, בדומה לפר העלם דבר של ציבור.
ב. רק הוראת כהן המשיח (כך מכונה בחז''ל) בשוגג מחייבת אותו להביא פר חטאת משיח.
משנתנו דנה ביחס בין אופן הוראת כהן משיח לאופן ביצוע העבירה.
הורה כהן משיח לעצמו שוגג ועשה שוגג - מביא פר.
רק אם הכהן המשיח הורה לעצמו בשוגג ובסופו של דבר גם עבר על עבירה זו בשוגג, רק במקרה זה חייב להביא פר כהן משיח.
שוגג ועשה מזיד, מזיד ועשה שוגג – פטור.
אם הורה היתר לעצמו בשוגג, אך לאחר מכן נזכר שאסור במזיד כמו היתרו הקודם - אינו מתחייב בפר חטאת.
וכן אם הורה היתר לעצמו במזיד (ידע שאסור ובכל אופן התיר לעצמו), גם אם שכח את הוראתו, וביצע את העבירה בשוגג – אינו מתחייב בפר חטאת. ומייד מסבירה המשנה את טעמי ההלכות:
שהוראת כהן משיח לעצמו כהוראת בית דין לצבור.
קרבן פר חטאת משיח מושווית לפר העלם דבר של ציבור. וכמו שפר העלם דבר של ציבור מתחייבים רק אם בית הדין התיר את העבירה בשוגג, ובעקבות כך רוב הציבור נהג כך ועבר על האיסור בשוגג – כך גם בפר כהן משיח. רק אם ההיתר היה בשוגג והביצוע היה בשוגג – אז, ורק אז מתחייב להביא פר חטאת.
 

הנושא

נלמד את ראשיתה של הגמרא:
שוגג ועשה שוגג - מביא פר, פשיטא!
מקשה הגמרא מהו החידוש ברישא של המשנה? הרי זהו פשט הכתוב בפסוקים העוסקים בפר כהן משיח.
יש להעיר כי לא כתוב במפורש בפסוק העוסק בעבירה של כהן משיח כי מדובר בשגגה (ויקרא ד', ג': אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא, לְאַשְׁמַת הָעָם, וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים, לה' חַטָּאת), אך מסביר תוספות הרא''ש כי פסוק זה מתייחס למילה שגגה בפסוק הקודם (דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְו‍ֹת ה', אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה, וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה), ומתוך סמיכות פסוקים אלו מקשה הגמרא כי פשוט וברור שכהן משיח מביא פר חטאת רק בשגגת הוראה ובשגגת מעשה.
אמר אביי: הכא במאי עסקינן - כגון שהורה ושכח מאיזה טעם הורה, ובשעה שטעה אמר הריני עושה על דעת הוראתו.
אביי מעמיד את דין המשנה במקרה שהכהן המשיח הורה היתר בדבר איסור, ולאחר מכן שכח מאיזו סיבה וטעם הוא התיר את האיסור, ובסופו של דבר עבר על האיסור על סמך הוראתו הראשונה (שנשכח טעמה). ומסבירה הגמרא את החידוש:
דמהו דתימא, כיון דאילו מתידע ליה [שמא] הדר ביה - כמזיד דמי ולא לחייב – קא משמע לן.
היה ניתן לחשוב כי כיוון שאם היה נזכר הכהן המשיח בטעם ההיתר שלו, אולי היה מבין שטעה והיה חוזר בו מהוראתו, ולכן היינו מחשיבים ביצוע העבירה כמזיד (הסתמך על משהו שלא זכר טעמו), לכן באה משנתנו לחדש כי גם מצב שכזה נחשב לשוגג, והכהן יכול וחייב להביא פר לחטאת.
 

מהו המסר?

החידוש לפי העמדת אביי במשנתנו מלמדנו עד כמה יש ללמד זכות על אנשים. באמת היה ניתן להחשיב מקרה זה כמזיד (או לפחות קרוב למזיד), שהרי הוא ביצע את העבירה, מבלי שהייתה לו ''מחשבת היתר חזקה'', שכן הוא שכח מדוע התיר, ולכאורה לאור זאת היה צריך להימנע מלעשות את העבירה. בכל אופן, חז''ל מחשיבים מעשה זה כשוגג, המחייב את הכהן המשיח להביא פר חטאת.
גם ילד העושה דבר איסור, יש להתאמץ ללמד עליו זכות, ולהבין עד כמה שאפשר מה הניע אותו לבצע זאת. אילו מחשבות היו לו לפני כן? אילו אירועים הוא עבר שהיו יכולים לגרום לו לבצע את המעשה האסור, וכן הלאה על זה הדרך.
התאמצות מעין זו נכונה לגבי ילדים, כמו גם ביחס למבוגרים – השתדלות גדולה עד מאוד למציאת זכות לאחר.
 

המאמר לע''נ אבי מורי ר' שמואל ב''ר יוסף,  אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, ולע''נ חמי משה בן רבקה
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]