"אלא לוקה ארבעים"
הרב ישי ויצמן
"צדקו יחדיו" - בית מדרש לאיחוד התלמודים
מכות ב ע"א
המשנה בתחילת מסכת מכות אומרת שעדים שהעידו עדות שקר, ונפסק הדין כדבריהם, אם אי אפשר להענישם במה שזממו לעשות לנידון, כגון שהעידו עליו שהוא כהן פסול, עונשם מלקות.
מה המקור לעונש מלקות זה? הרי בדרך כלל עונש מלקות בא על עבירה על מצוות לא תעשה!
בירושלמי אומרים שעונש מלקות של עד זומם הוא משום שעבר על מצות לא תעשה: "לֹא־תַעֲנֶ֥ה בְרֵעֲךָ֖ עֵ֥ד שָֽׁקֶר".
אבל בבבלי מקשים על זה: הרי יש כלל ידוע, בשני התלמודים, שלא נענשים במלקות על עבירה שאין בה מעשה! והרי העדים רק דיברו, וזה לא נחשב מעשה. לכן אומרים בבבלי, שהתורה אמרה במפורש שהם לוקים, אע"פ שאין כאן מעשה, כי בבבלי דורשים את הפסוק "וְהָיָה אם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע" על עדים זוממים, שהם לוקים.
דרשה זו לא מופיעה בירושלמי. מה יענו אפוא בתלמוד הירושלמי על קושיית הבבלי? הרי לכאורה אכן אין כאן מעשה!
בירושלמי מבינים שעדות שקר נחשבת דבר שיש בו מעשה. זה לא רק דיבור. מדוע? בשני התלמודים מסכימים, שיש דיבור שהוא נחשב מעשה. למשל, מי שאומר שהוא ממיר קדושת בהמת קרבן בבהמה אחרת, לוקה, ואפילו שעשה זאת ע"י דיבור. כיון שדיבורו שינה את הבהמה מחולין לקדשים, זה נחשב מעשה. זאת אומרת, שכאשר ע"י הדיבור חלה חלות חדשה, זה נחשב מעשה.
לפי הבבלי פסק הדין להעניש את הנידון, לא מיוחס לעדים, אלא לדיינים שפסקו שקיבלו את דבריהם ופסקו את הדין. אבל לפי הירושלמי נראה שפסק הדין מיוחס לעדים. דיבורם יצר מציאות.
נסכם את המחלוקת: לפי הבבלי דיבור העדים לא נחשב שהוא עושה את חיוב העונש, אלא פסק הדין של הדיינים. לעומת זאת לפי הירושלמי, דיבור העדים הוא יצר את חיוב העונש.
שיטת הירושלמי קשורה למהותה של א"י: הרב קוק זצ"ל אומר (שמונה קבצים ו ריא): "בחוץ לארץ אין מתגלה כי אם הערך של המעשה, ובארץ ישראל הערך של הדיבור" (כדאי לעיין שם בכל הפיסקה..).
ערכו של הדיבור, מתגלה בארץ ישראל. בא"י מבינים שדיבור העדים אינו רק מספר לפני הדיינים את מה שהיה, אלא הוא יוצר מציאות. כאשר מתגלה שזה היה בשקר, הם נענשים במלקות משום "לא תענה", כי דיבורם נחשב מעשה. לעומת זאת בחו"ל מבינים שהעדים רק דיברו, ומעשה פסק הדין מיוחס לדיינים שהחליטו ופסקו את הדין.
