האם יש בזמננו דין גלות?
הרב דב קדרון
מכות ב ע"ב
לפי דין תורה מי שהרג בשוגג חייב לגלות לעיר מקלט, ומבואר בגמרא שאחת ממטרות הגלות היא כפרה, שבצער שמצטער האדם הגולה מתכפר עוונו. אמנם כתבו הפוסקים (מובא בטור חו"מ סימן תכה) שאין דין גלות בזמן הזה, כי מצוה זו נוהגת רק בזמן שישראל על אדמתם, וסנהדרין יושבים במקומם המוכן להם בירושלים.
והנה מחבר השולחן ערוך, למרות שאינו מתייחס לדינים שאינם נוהגים בזמן הזה, כתב לגבי רופא (יורה דעה שלו,א): "ואם המית, ונודע לו ששגג, גולה על ידו", ולכאורה משמע שגם בזמן הזה יש דין גלות לרופא שהרג את החולה בשוגג.
כך ניתן להבין גם מדבריו של ספר החינוך (מצוה תי) המסביר את מטרת הגלות: שראוי למי שהרג, אפילו בשוגג, מכיוון שבאת תקלה גדולה כזו על ידו, שיצטער עליה צער גלות ששקול כמעט כצער מיתה, שנפרד האדם מאוהביו ומארץ מולדתו ושוכן כל ימיו עם זרים. ומוסיף שיש גם תועלות נוספות בדבר.
אמנם בעל שו"ת מנחת יצחק (חלק ג סימן קד) מבאר שאין בזמננו דין גלות ממש, לגלות לערי מקלט, אלא רק דין גלות בדיני שמים, כלומר לסדר לו דרכי התשובה במשקל הגלות.
בנוסף לכך הוא מסכים (שם סימן קה) עם מה שכתב בעל שו"ת ציץ אליעזר (ח"ה ברמת רחל סי' כ"ג), שכל מה שדברו הפוסקים ברופא שנחשב שוגג או אנוס, זהו דווקא אם טעה הרופא טעות מקצועית, וחשב שזריקה זאת או סם זה מרפא, אבל בטעות טכנית, כגון שבפחזותו החליף סם החיים בסם המוות, בעניין כזה אדם מועד לעולם, ושגגתו עולה לו בזה לזדון.
