עז פנים או בושת פנים?
הרב דב קדרון
סנהדרין קו ע"א
שלשה היו באותה עצה (להשליך את הבנים ליאור), אלו הן: בלעם איוב ויתרו. בלעם שיעץ - נהרג, איוב ששתק - נידון ביסורין, ויתרו שברח - זכו בני בניו לישב בלשכת הגזית.
איוב ששתק נידון בייסורים, ומכאן נלמד שמי ששותק כאשר רואה עוול נענש, כי שתיקתו היא כמו הסכמה לאותו עוול, וגם הוא שותף בכך. במצב כזה אסור לאדם להיות ביישן או ענוותן, אלא עליו להתאזר באומץ כנגד עושי העוול.
כך כותב בעל פרדס יוסף (שמות כח,לה) בשם החתם סופר, שלפעמים נחוץ להשתמש במידת העזות, כמו שאמרו חז"ל באבות (פ"ה מ"כ): "הוי עז כנמר", וזאת כאשר המטרה היא קודש לה' ולא לדבר רשות, וכמו פלפלים שנצרכים לתבשיל ויוסיפו טעם לשבח כן מידת עזות וכעס יכולים לחזק דברים שבקדושה.
הוא מוסיף ביאור למשנה (באבות שם): "עז פנים לגהינום ובושת פנים לגן עדן יהי רצון שיבנה בית המקדש", ולכאורה קשה מה השייכות בין זה לזה.
ההסבר הוא שבגלות אי אפשר לקיים את התורה או את חינוך הבנים בלי קצת עזות, כי יש מנהיגים בורים, שמשתלטים ומנהיגים מנהגים זרים בבית הכנסת, או פועלים בניגוד לתורה, ואם יימצא איש עז פנים לאמור לשפלי נפש אלה: לכו מכאן בוזי קדש, בוודאי מוכן לגן עדן, והאיש אשר ישתמש נגדם בבושת פנים בוודאי ינחל גהינום, כמו שאמרו על איוב שנענש בגלל ששתק כו', אך יהי רצון שיבנה בית המקדש, וכאשר כל הרשעה כעשן תכלה אז יהיה הכלל הנורמלי כי עז פנים לגיהנום ובושת פנים לגן עדן, אך לא כן הוא בדורות שלפני ביאת המשיח, שבהם לפעמים מתקיים ההיפך: בושת פנים לגיהנום ועז פנים לגן עדן.
