מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

מעלת מי שאינו משנה בדיבורו

הרב צבי שפיץ

סנהדרין צז ע"א

כתוב בגמ' בסנהדרין (צז.) שרבא אמר, בתחילה אמרתי – שאין אמת בעולם. ופירש רש"י, שאין אדם בעולם שידבר אמת תמיד ע"כ. עד שאמר לי אחד מתלמידי החכמים שנקרא רב טבות או רב טביומי, שאפילו אם יתנו לי את כל תכולת העולם – לא אשנה בדיבורי. ולמרות זאת מספר לו רב טביומי, שנקלע למקום שנקרא "קושטא" [שתרגומו בלשה"ק – אמת] שבמקום הזה אף אדם לא משנה מדיבורו – ולכן כולם נפטרים שם מבוגרים לאחר אריכות ימים ושנים. ונשאתי משם אשה ונולדו לי ממנה שני בנים. אולם יום אחד כשאשתו חפפה את ראשה, דפקה אחת השכנות בדלת לדבר עמה. והיות וחשבתי שיש חוסר צניעות אם אומר לה היכן היא נמצאת כעת, עניתי לה שהיא לא בבית, ומיד נפטרו לי שני בני. ומחמת כך סילקו אותי אנשי העיר מלגור שם, כדי שלא אביא למקומם את המלאך הממונה להזיק לבני אדם, ע"כ.

והנה מהראוי להבין את דברי הגמ'. א – היות ומידת הקב"ה היא – אמת, וכך היא גם חתימתו, א"כ ודאי שכך גם התנהגו כל אותם האמוראים. וכיצד יתכן שרבא יטען, על האמוראים הצדיקים שבדורו, שהיו דבוקים לחלוטין בקב"ה בכל שעות היום והלילה, שאינו מכיר בדורו אדם שיאמר תמיד אמת? ב – הרי רב טביומי שינה הפעם בדיבורו לצורך צניעות. והרי מבואר בגמ' בב"מ (כג:) שמותר לכתחילה לתלמיד חכם לשנות בדיבורו לצורך צניעות. כגון, אם שואלים אותו, האם ישן הלילה במיטה הזאת [וע"ש בפירושו רש"י, ותוס' בכוונת שאלתם] שמותר לת"ח למרות שישן באותה מיטה להשיב לשואל – שלא ישן שם. ולמרות ששינה בדיבורו – הוא נשאר בגדר ת"ח נאמן וישר, שמותר להשיב לו אבידה אע"פ שאין לו בה סימן, ומספיק שהת"ח הזה יאמר שיש לו טביעות עין באבידה הזאת, ובטוח שהיא שייכת לו. ואם כן במה שונה גמ' זו מהשינוי שעשה רב טביומי מפני הצניעות. והרי ברור שלמרות השינוי בדיבורו, היינו מחזירים לרב טביומי אבידה ע"פ טביעות עין בלבד. וא"כ למה הוא נענש במיתת שני בניו בגלל השינוי בדיבורו, אע"פ שהיה מותר לו לעשותו מפני הצניעות?

ההבדל בין המשנים בדיבורם בהיתר, לבין מי שיאמר תמיד רק אמת

ונראה לעניות דעתי לבאר בס"ד את הדברים כדלהלן. ישנם שני מושגים שונים, שלמרות שהינם נראים דומים, אולם הם חלוקים במהותם. א – ישנו אדם ישר שדרכו לא לשנות בדיבורו מבלי שיהיה לכך היתר הלכתי. וכן הוא נזהר באופן מופלג בדיני ממונות, ולא יקח בשום אופן שום דבר, כשאינו בטוח לחלוטין שהוא שייך לו. ב – ישנו אדם שמהותו היא – שהוא איש אמת. כלומר, כל דבריו ללא יוצא מהכלל הינם תמיד דברי אמת בלבד. ואפילו במקרים שיש לו היתר הלכתי לשנות בדיבורו – הוא לעולם לא יסמוך על ההיתר, ולכל היותר הוא יענה תשובות מתחמקות ולא ענייניות – אבל בפועל לעולם לא יאמר דבר שאינו אמת.

ביאור דברי רבא

לאור האמור נבין בס"ד את הגמ' בסנהדרין. רבא טען, שודאי שישנם ת"ח כמו כל האמוראיים שבדורו, ותלמידיהם וכו', שהינם אנשים ישרים, וניתן לסמוך על דבריהם, ולעולם הם לא יקחו ממון כשאינם בטוחים ששייך להם. ולת"ח אלו מותר לכתחילה להחזיר אבידה למרות שאין בה סימן, אם הם טוענים שמזהים אותה ששייכת להם, ע"פ טביעות עין שיש להם באבידה זו. ובודאי שגם רב טביומי בכלל אותם ת"ח אלו. ואע"פ שישנם מקרים חריגים שהם משנים את דיבורם ע"פ ההיתר של חז"ל, כשהסיבה לכך נובעת מחמת צניעות או ענוה כמו הדוגמאות שמבוארות בגמ' בב"מ (כג:), אולם אין בכך מלהטיל שום דופי בדיבורם ובנאמנותם, כי השינוי בדיבור נעשה על פי חז"ל.

וצריך להוסיף, שלמרות שישנו היתר הלכתי לשנות בדיבור מפני הצניעות, אולם גם במקרה הזה, אם ניתן להשיב לשואל באופן כללי – צריך לעשות כך – ולא לשנות מהדיבור. ואולי גם זאת היתה הטענה בשמים כלפי רב טביומי, שיכל לומר לשכנה למשל, שאשתו עסוקה כעת, וכשתתפנה תבוא אליך, וכיוצא בכך, ולא היה צריך לומר לה – שאינה בבית, כאשר היא כן היתה בבית, וצ"ע.

אמנם ישנה בחינה אחרת שגדולה ממנה שהיא – אדם שכל מהותו אמת, ולעולם לא ישנה מאומה מדיבורו. ואפילו באותם המקרים שיש לו היתר לשנות בדיבורו כגון, לצורך השכנת שלום בין אדם לחבירו, ובין איש לאשתו או מפני הצניעות והענוה – האדם הזה – ישאר תמיד דבוק במידת האמת, ויחפש להתחמק מלהשיב כשנצרך לשנות בדיבורו. או שיאמר מילים חליפיות וכדומה – אולם לעולם לא יאמר דבר שאינו אמיתי. ואותו הגדירו חז"ל – איש האמת. וזאת היתה דרגתם הגבוהה של אנשי קושטא, ולכן הם האריכו ימים ושנים ולא נפטרו שם לפני שהגיעו לגיל זקנה ושיבה. וכלפי אנשים בדרגות אלו אמר רבא מתחילה שאינו מכיר בדורו.

וביאר שם המהרש"א את הטעם לכך. משום שאם אדם משנה אפילו מעט מדיבורו, ואפילו כשיש לו היתר הלכתי לכך, ע"י כך מחסר מעט מהאות – א שבמילה – אמת. וממילא יוצא שנשארו מהמילה – אמת – רק שתי האותיות האחרונות שלה, ולכן נפטרים אנשים צעירים כשלא דוברים אמת, ע"כ.

ביאור דברי הקב"ה לאברהם בפ' וירא

לאור האמור עלינו לבאר את דברי חז"ל שאמרו בגמ' בב"מ (פז.), שמותר לשנות מפני דרכי שלום. והביאו לכך ראיה מהקב"ה עצמו, שאמר לאברהם אבינו (בראשית יח, יג) "למה זה צחקה שרה לאמר, האף אמנם אלד - ואני זקנתי". בעוד ששרה אמרה שם (פסוק יב) "ואדוני זקן". ולכאורה קשה, הרי הקב"ה מהותו וחותמו אמת ללא כל שינוי מהאמת, וגם באותם המקרים שיש לכך היתרים הלכתיים – יאמר רק אמת. וא"כ כיצד התיר הקב"ה לשנות את דיבורו מפני שלום בית, וכבודו של אברהם אבינו?

ונלע"ד שהביאור בדברי הקב"ה לאברהם הינו כדלהלן. כתוב במדרש תנחומא (פ' שופטים, סי' יח) שהובאו גם בקצרה בפי' רש"י (בראשית יח, יב), ששרה אמנו אמרה שתי טענות א - "אחרי בלותי [דהיינו – אחרי זיקנותי] - היתה לי עדנה". אפשר שהקרביים הללו טעונים ולד? השדיים הללו שצמקו מושכים חלב? וטענה נוספת טענה - "ואדוני זקן". כלומר, אפילו אם אני אהיה ראויה ללדת, אבל אדוני אברהם הינו זקן, ומחמתו לא אהיה ראויה להתעבר.

לאור זאת כאשר הקב"ה אמר לאברהם לאחר מכן (בפסוק יג) "למה זה צחקה שרה לאמר – האף אמנם אלד ואני זקנתי" – ודאי שאמר אמת בלבד. כי הרי זאת היתה באמת טענתה הראשונה של שרה, וכדברי התנחומא ורש"י, שבטענה זו שרה התייחסה למצבה הגופני בלבד, שמחמתו היא לא יכולה ללדת. והדבר נובע מחמת זיקנותה של שרה. אלא ששרה טענה שם טענה נוספת, שהיא מנועה מללדת גם בגלל שאברהם זקן. ואת הטענה השניה – לא – אמר הקב"ה לאברהם מפני דרכי שלום וכבודו של אברהם. נמצא שגם בנידון זה הקב"ה – לא שינה שום דבר בדיבורו מהאמת המוחלטת. אלא שאמר לאברהם את טענתה הראשונה של שרה בלבד, ולא סיפר לו גם על טענתה השניה.

הלימוד המעשי עבורינו מדברי הקב"ה לאברהם

ואכן למדנו מהנהגתו של הקב"ה, שגם הדבוקים במידת האמת בשלימות – אינם חייבים לומר את כל הדברים שידועים להם, ובפרט אותם הדברים שיכולים לפגוע ולהעליב. ועליהם למצוא משפטים מתחמקים או לעבור לנושא אחר וכיוצא בכך, מבלי לשנות מאומה מדיבורם, וכפי שעשה הקב"ה בדבריו לאברהם. ואע"פ שלדינא הורו לנו חז"ל, שישנו היתר לשנות מהדיבור, לצורך שלום בית או סיבות חשובות אחרות שמבוארות בגמ' בב"מ (כג:).

היתר יעקב אבינו לשנות בדיבורו ליצחק אביו

והנה חז"ל הפליגו במידת האמת שהתיחד בה יעקב. וכפי שנאמר עליו בתפילת "ובא לציון גואל" וכו' - "תתן אמת ליעקב". וצריך להבין, כיצד אמר יעקב אבינו – איש האמת, ליצחק אביו בפ' תולדות (כז, יט) "אנוכי עשו בכורך, עשיתי כאשר דיברת אלי" כאשר כל המשפט אינו נכון. ואע"פ שאמו רבקה ציוותה עליו לומר כך, ואמרה לו שכך גם נאמר לה בנבואה לעשות כמבואר שם בתרגום אונקלוס (פסוק יג), ולפי"ז ודאי שהיה ליעקב היתר הלכתי לשנות מדיבורו. אבל עדיין קשה, שהרי מי שדבוק במידת האמת – וזוהי גם מהותו הפנימית, אינו יכול לשנות בדיבורו מהאמת.
וכדי לבאר זאת, נקדים משל מהחיים. לאדם עיוור שהוא גם חלש בדעתו, שהגיע עם מלווה לתחנת אוטובוס כדי ליסוע לביתו שבירושלים. ובתחנה זו עוצרים שני קווי אוטובוס שונים. האוטו שמספרו מאה – מגיע לירושלים, והאוטו שמספרו מאתים – מגיע לחיפה. ומשום מה אותו עיוור שצריך להגיע לירושלים החליט בדעתו הקלושה, שעליו ליסוע לירושלים רק עם האוטו שמספרו מאתים [שמגיע למעשה לחיפה]. וככל שניסו להסביר לו שהוא טועה, ולירושלים צריך ליסוע רק עם האוטו שמספרו מאה – הוא נשאר בעקשנותו ולא שינה את דעתו המוטעית. האם כשהגיע לתחנה האוטו לירושלים שמספרו מאה, מותר לעומד שם לומר לעיוור, שהגיע האוטו שמספרו מאתים, כדי שיסע עמו ויגיע לביתו שבירושלים או שעליו לומר לו את האמת?

התשובה היא, שודאי שגם מן התורה חייב לומר לעיוור שהגיע אוטו שמספרו מאתים, כי זאת היא האמת הבלעדית – עבור העיוור. ואדרבה אם יאמר לעיוור מה שרוצה לשמוע, הוא יגיע מחמת כך לחיפה, ובמקרה כזה יעבור האומר בלאו החמור של "ארור משגה עיוור בדרך". שמאחר ולגבי העיוור, האמת המוחלטת עבורו ולתועלתו היא רק השינוי בדיבור – לכן אדרבה כאן חייבה אותנו התורה לומר לו דברים – שעבורו הינם האמיתיים ביותר, ושחייב לשומעם, כדי שישיג את המטרה שחפץ בה שהיא – להגיע לביתו שבירושלים.

דברי הזוהר הקדוש ביחס לטעותו של יצחק בזיהוי מעשהו של עשו

לאור האמור נבאר כעת את מעשה יעקב אבינו בלקיחת הברכות. מבואר בזוהר הקדוש פ' תולדות (דף קלט.) שסילקו מהשמים בכוונה מיצחק במשך ששים ושלש שנים, שיעקב בנו הוא הצדיק הגדול. ואילו עשו בנו הינו גדול הרשעים שבדורו, שלמעט מצוות כיבוד אב, הוא עובר בפרהסיה על כל מצוות התורה. ומסיבה זו, החסיר הקב"ה מאברהם אבינו חמש שנים ממה שנגזר עליו שיחיה, כדי שלא יצטער כשיראה את נכדו עשו הרשע עובר על כל שאר מצוות התורה - כולל החמורות שבהן.

וכתוב שם שהטעם שהעלימו זאת מיצחק היה – כדי שיוכל יעקב לקבל את הברכות באופן של ההטעיה שעשה לאביו. כי ברכות אלו שמרו ועדיין שומרים על כלל ישראל מעת היותו לעם, שישאר בעולם למרות כל הגלויות והצרות שעברו עליהם. ולכן רק כאשר יקבלם יעקב באופן של מרמה – זה יגרום שהשטן לא יחשוד בכך, וממילא לא יקטרג בשמים למנוע מיעקב מלקבלם.

נמצאנו למדים מהזוהר, שבכל הקשור ליעקב ועשו, היה יצחק אבינו מעת לידת בניו – בבחינת עיוור הן בהבנתו הרוחנית במעשיהם, והן כעבור מספר שנים שהיה גם עיוור בעיניו הגשמיות, ולא ראה בפועל את מעשיהם, אע"פ שהדבר נעשה מהשמים לאונסו של יצחק. ולאור המשל שהבאנו, יצחק דמה בהבנתו - לאותו עיוור שחשב בטעותו שקו האוטובוס שמספרו מאתים הוא זה שיביאהו לירושלים, בעוד שהאמת היתה, שרק קו מאה יביאהו לירושלים.

יצחק רצה כל חייו – רק לעשות את רצון הקב"ה

והנה יצחק אבינו שהיה קודש קודשים ועולה תמימה, והסכים מרצונו למסור את נפשו לקב"ה באהבה – רצה כל חייו לעשות רק את רצונו של הקב"ה, ובו בלבד הוא דבק. ולכן אם היה יצחק יודע שהקב"ה רוצה שרק בנו יעקב יקבל את הברכות ולא עשו – ודאי שהיה מברך רק את יעקב. ורק היות ומשמים עיוורו תחילה את דעתו, ואח"כ גם את עיניו הגשמיות כדי שלא יראה את מעשי עשו – לפיכך טעה בזיהוי האמת ובהבנת רצון הקב"ה. וממילא אמירת יעקב ליצחק "אני עשו בכורך, עשיתי כאשר דברת אלי" כמוה בדיוק כהאמירה לעיוור במשל "הגיע אוטו מספר מאתים שיקח אותך לירושלים" בעוד שהאמת היא שמספר האוטו הוא מאה. נמצא שגם בנידון יעקב, האמת המוחלטת – עבור יצחק, שרצה כל ימיו לקיים רק את רצון הקב"ה היתה - שיעקב יאמר לו – אני עשו בכורך – כי רק ע"י מילים אלו, יקיים יצחק את הרצון שהיה לו - לתת את הברכות למי שהקב"ה חפץ שיתנם.

שינוי יעקב בדיבורו – היתה האמת המוחלטת עבור יצחק

כך שלמסקנה שינוי יעקב בדיבורו ליצחק אביו, לא נבע בגלל שהיה לו איזה שהוא היתר לשנות מפני דרכי שלום או צניעות וכדו' כפי ההתרים של הגמ' בב"מ (כג:), אלא בנידון שלו – זאת היתה אמירת האמת המוחלטת – עבור יצחק, כי רק ע"י מילים אלו - קיים יצחק את רצון הקב"ה, ושזוהי המטרה הבלעדית שגם יצחק חפץ בה, לתת את הברכות רק למי שהקב"ה חפץ שיקבלם.

וזהו עומק דברי רבקה ליעקב בנה שאמרה לו – כך נאמר לי בנבואה שעליך לעשות. שלמרות שמהותך ומידתך הינה אמת, אולם מילים אלו שתאמר לאביך – אינם בגדר שקר, אלא הם - האמת המוחלטת עבור יצחק. ורק אם יצחק ישמע מילים אלו, הוא יפעל ע"י כך לעשות את רצון הקב"ה, ושזהו למעשה גם רצונו הבלעדי של יצחק בנתינת הברכות. ולפיכך אם תעשה כך – ודאי שלא תנזק. ואפילו אם יצחק ידע לבסוף – את האמת – לא יקלל אותך. ואם בכל זאת עדיין הינך חושש שיצחק יקלל אותך - "עלי קללתך בני" דהיינו, הקללות יחולו עלי בלבד ולא עליך.

מסקנת הדברים עבורינו

אמרו חז"ל בתנא דבי אליהו "חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם, יצחק ויעקב". כלומר, שישנו חיוב על כל אדם לשאוף שתהיה לו לפחות איזושהי שייכות למעשיהם של אבותינו. והנה אם בדורו חשב רבא מתחילה שאין אדם שכל ימיו לא שינה בדיבורו, בודאי שבדורינו לא שייכת מציאות זו. אולם למרות זאת, גם לפי ערכינו, עלינו לשאוף שמלבד באותם המקרים שבהם התירו לנו חז"ל לשנות מפני דרכי שלום וכדומה, עלינו להימנע בכל כוחינו מלהוציא מפינו דברים שאינם אמת. כמו כן, אפילו במקרים שלא ניתן להמנע מלענות תשובה, ולעומת זאת גם את האמת לא ניתן לומר, צריכים לפחות לחפש מילים שמשמעותן לשני אופנים, או לנסות להסית את התשובה לנושא אחר וכיו"ב. ועדיף במקרים כעין אלו שלא לענות תשובה שאינה נכונה, למרות אי הנעימות שבדבר. ועלינו להפנים, שבאמירת שקר – אדם עובר על לאו "מדבר שקר תרחק". וכמו כן עבירה חמורה זו, מרחיקה אותו מהקב"ה שמהותו וחותמו אמת. וע"י כך מלבד זה שעובר המשקר על ביטול עשה של "והלכת בדרכיו", הוא עוד מביא על עצמו את המלאך הרע, שתפקידו ומהותו להתעסק ולהתגרות עם אנשים מסוג זה, הן ע"י הבאת מחלות עליהם ר"ל, והן בלקיחתם מהעולם לפני הזמן. וכמעשה שקרה לרב טביומי עם בניו.

השכר הרב לאומרי אמת בלבד

ומאחר ומידה טובה גדולה ממידה רעה, כאשר אדם יקבל מעתה על עצמו שישתדל שבכל מחיר לא ישנה בדיבורו, למרות אי הנעימות שבדבר במקרים מסוימים, ידע שחז"ל הבטיחו לו, כפי שכתב המהרש"א בסנהדרין (צז.), שיזכה לנחלת יעקב בלי מיצרים. כלומר, מלבד המצווה הגדולה שמקיים "והלכת בדרכיו", עוד יזכה לעושר רב ברכוש. וכמו כן יזכה לאריכות ימים ושנים, כי לא תהיה למלאך הרע כל אפשרות להתגרות בו לפני הזמן שנגזר עליו. כמו כן מובטח לו שבקשותיו מהקב"ה עבורו, וכן עבור אנשים אחרים ברוב המקרים ייענו לרצון. וכפי שהובא בספרים הקדו' אסמכתא לדבר זה מהפסוק "לא יחל דברו, [ולפיכך יזכה ש-] ככול היוצא מפיו יעשה".