מרחק עין / רפי זברגר
עבודה זרה סט ע''א-ע''ב
המשנה בדף שלנו דנה בדין יין של ישראל ביד עכו''ם. נלמד את הרישא של המשנה:
עובד כוכבים שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום, אם היה בחזקת המשתמר – מותר.
אם יינו של ישראל נמצא ביד עכו''ם אך הנ''ל חושש שמא כל רגע יחזור הישראל (מוגדר במשנה ''בחזקת המשתמר'') הרי אין אנו חוששים שמא נגע ולכן היין מותר.
אם הודיעו שהוא מפליג - כדי שישתום ויסתום ויגוב, רבן שמעון בן גמליאל אומר: כדי שיפתח את החבית ויגוף ותיגוב:
אם הישראל הודיע לגוי שהוא הולך, כך שהלה אינו חושש שמא יבוא הישראל בכל רגע, באנו למחלוקת תנאים.
לתנא קמא אם עבר זמן שהגוי יכול היה לעשות פתח בחבית, אחר כך לסגור ולנגב את המקום – אזי חוששים שאמנם נהג כך והיין נאסר. רבן שמעון בן גמליאל מקל יותר, ופוסק כי היין נאסר רק אם עבר זמן שהיה יכול לפתוח לגמרי את החבית, לסגור אותה בחזרה ולנגב רק אז נאסר היין, אך זמן פחות מכך (כמו למשל בזמן המוגדר על ידי תנא קמא) היין מותר.
הנושא
הגמרא דנה על המושג ברישא ''בחזקת המשתמר'' ומנסה להגדירו באופן מדויק יותר:
היכי דמי בחזקת המשתמר?
שואלת הגמרא מהי הגדרת הזמן של ''חזקת המשתמר''?
כדתניא: הרי שהיו חמריו ופועליו טעונין טהרות, אפילו הפליג מהן יותר ממיל - טהרותיו טהורות, ואם אמר להן לכו ואני בא אחריכם - כיון שנתעלמה עינו מהם טהרותיו טמאות.
הברייתא מדברת על ''חבר'' (תלמיד חכם) המקפיד על הלכות טומאה וטהרה ומשתדל שלא להיטמא ולאכול רק מאכלים טהורים. אם יש לו פועלים עמי ארצות שאינם מקפידים על טומאה, אך מודעים שאדונם מקפיד, אפילו אם הרחיק מהם מרחק יותר ממיל (קילומטר בערך) הרי הם חוששים שהוא כל הזמן יחזור ולכן נזהרים שלא לנגוע ולטמא את מאכליו.
אבל אם הוא אמר להם שילכו (לבדם) והוא יבוא לאחר מכן, הרי שברגע שהם נעלמים מעיניו, כל המאכלים הנשמרים בטהרה בחזקת טמאים.
מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא?
לפני התמקדות בשאלה, מנסים להבהיר קודם את הברייתא הנ''ל: שואלת הגמרא מדוע ברישא, גם אם התרחק מהם יותר ממיל, עדיין טהרותיו טהורות, לעומת הסיפא שטהרותיו נטמאות אם כבר התרחק מהם מלוא העין?
אמר רב יצחק: רישא במטהר חמריו ופועליו לכך.
רב יצחק מעמיד את הרישא שהאדון טיהר את פועליו ולכן אין חשש שיטמאו גם אם הרחיק מהם הרבה.
אי הכי סיפא נמי?
מיד מקשה הגמרא, אם כך גם הסיפא כנראה באותה העמדה, אם כן, מדוע בסיפא מטמאים אם הבעלים עזב כמלוא עיניו?
אין עם הארץ מקפיד על מגע חבירו.
עונה הגמרא שאין הכי נמי, אם הפועלים נגעו אינם מטמאים שהרי הם טהורים. אך הם אינם נזהרים אם חבריהם נוגעים, ובגלל החשש הזה מטמאים בסיפא.
אי הכי, אפילו רישא נמי נימא הכי!
חוזרים כמו במשחק פינג פונג שוב אל הרישא, ומקשים, מדוע מטהרים ברישא, הרי אותו חשש של הסיפא (החבר יטמא) יכול לקרות גם ברישא?
אמר רבא: בבא להם דרך עקלתון.
רבא מתרץ כי ברישא חוששים הפועלים שאדונם יבוא דרך שביל צדדי ויפתיע אותם, לכן הם נזהרים שלא לגעת ולכן הטהרות נשארות בטהרתן.
אי הכי סיפא נמי!
עדיין לא נגמר ''משחק הפינג פונג'' ושוב שואלת הגמרא, אותו ''חשש'' יכול להיות גם בסיפא, ומדוע מטמאים שם את הטהרות?
כיון דאמר להם: לכו ואני בא אחריכם - סמכא דעתייהו.
תשובה אחרונה של הגמרא מבדילה בין הרישא והסיפא באמירה המפורשת של האדון שהוא מתיר להם ללכת לבדם והוא יגיע מאוחר, אמירה כזו ''משחררת'' את הפועלים מהחששות, ולכן הם עלולים לגעת בטהרות ולטמא אותם.
בסופו של דבר ישנם שני פרמטרים שאם הם נמצאים הרי הטהרות לא נטמאות: שיכול הבעלים לבוא ''בדרך עקלתון'' ושהוא לא אמר להם שילכו לבדם (והוא יגיע לאחר זמן).
מהו המסר?
הורים לילדים קטנים האומרים לילדיהם "לכו ואנחנו באים אחריכם'' צריכים עדיין לשמור על ''מרחק עין'' כדי לשים לב מה בדיוק עובר עליהם. אם נתעלמו מהם - ''טהרותיהם מטמאות", שהרי ייתכן כי ילכו בדרך פחות טובה.
יש לשים לב כי ככל שהילדים מתבגרים הרי אפשר וצריך ''להתיר את הרסן'', ואז אפשר להישאר במרחק כזה שהם כבר אינם נראים.
כדאי להאיר נקודה נוספת חשובה בנידון זה, כי גם ילדים גדולים, ואפילו אחרי נישואיהם, רצוי "לשמור את היד על הדופק'' כדי להוות עבורם עוגן ומקום בטוח ונוח לשאול, להתייעץ ולתת כיוון, עד מאה ועשרים, בעזרת ה' יתברך
המאמר לע''נ אבי מורי ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, ולע''נ חמי משה בן רבקה
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]
