מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה'
מועד קטן טז ע"א - ע"ב
"שוב, פעם אחד גזר רבי שלא ישנו לתלמידים בשוק. מאי דרש - חמוקי ירכיך כמו חלאים, מה ירך בסתר - אף דברי תורה בסתר. יצא רבי חייא ושנה לשני בני אחיו בשוק, לרב ולרבה בר בר חנה. שמע רבי - איקפד. אתא רבי חייא לאיתחזויי ליה, אמר ליה: עייא, מי קורא לך בחוץ? ידע דנקט מילתא בדעתיה, נהג נזיפותא בנפשיה תלתין יומין... לסוף אתא, אמר ליה... מאי טעמא עבד מר הכי? - אמר ליה: דכתיב (משלי א, כ) חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה [בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ]".
עיקר פעולתו של רבי חייא היתה הפצת תורה, יחד עם בניו (בבא מציעא פה ע"ב; כתובות קג ע"ב; סוכה כ ע"א; וזהו שאמרו בכמה מקומות: "בני רבי חייא נפוק (נפיק) לקרייתא").
וזו היתה גם דרכו של אחיינו רב מקים הישיבות בבבל, שכך אמר במסכת סנהדרין דף צא ע"ב: "אמר רב יהודה אמר רב: כל המונע הלכה מפי תלמיד - כאילו גוזלו מנחלת אבותיו, שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, מורשה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית". כתוב זה עוסק בתורה, כאמרם במסכת ברכות דף נז ע"א: "הבא על נערה מאורסה - יצפה לתורה, שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, אל תקרי מורשה אלא מאורשה".
ואף על פי כן קיבל עליו רבי חייא את הגבלת דברי רבי רבו. וכן שנה בעצמו במסכת פסחים דף מט ע"ב: "תנא רבי חייא: כל העוסק בתורה לפני עם הארץ - כאילו בועל ארוסתו בפניו, שנאמר: (דברים לג, ד) תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה [קְהִלַּת יַעֲקֹב], אל תקרי מוֹרָשָׁה אלא מאורסה".
ופירש רש"י: "כאילו בא על ארוסתו בפניו - שמביישו. מאורסה - לכל קהילות יעקב".
כלומר שאמנם גם עם הארץ יש לו חלק בתורה, אבל עדין אסור הוא בה כארוסה כי טרם בשל דיו, וייחשב לו עתה כמי "שאכלה פגה" (סנהדרין דף קז ע"א). ורק לעתיד לבוא יתקיים מקרא שכתוב (ישעיהו יא, ט) כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים.
כיוצא בדבר אמרו בירושלמי מסכת פסחים פרק י הלכה א: "אמר רבי לוי האוכל מצה בערב הפסח כבא על ארוסתו בבית חמיו והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה".
אמנם מצה מצוה רבה היא, ואמנם קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו, אך בטרם זמנה אָסַר לָנוּ אֶת הָאֲרוּסוֹת.
כיוצא בדבר אתה אומר במעשה העגל. מבוקשו של העם לטובה היה: אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ (שמות לב, א), וכן הבטיחם אהרן: חַג לַה' מָחָר (שמות לב, ה). אלא שקידמו את המאוחר: שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה' (שמות כג, יז). לפניו בלבד, ולא לפני כן.
