מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

גנב שקיבל פרס על השבת גניבתו

הרב צבי שפיץ

בבא מציעא ל ע"ב

שאלה:
במרכז מסחרי פלוני מצוי שבעלי רכבים עוצרים לכמה דק' להוציא כסף מהכספומט, ומשאירים את הרכב דלוק. גנב ששם לב לכך הסתתר שם יום אחד, ודקה לאחר שיצא ראובן מרכבו גנב לו אותו. אלא שלאחר עשר דק' נסיעה שומע פתאום הגנב מהמושב האחורי תינוק בוכה.
הגנב שחס על חיי התינוק, החליט לסכן את עצמו, עצר את הרכב הגנוב בצידי הכביש, והתקשר למשטרה. השוטרים שהגיעו למקום הבינו מיד שהרכב גנוב, אבל החליטו להתעלם מזה, ואדרבה שיבחו את הגנב על מעשהו הנאצל, והודיעו מיד לאבי התינוק על מציאת הרכב עם התינוק בריא ושלם.
אבי התינוק שכבר היה במתח ובהלה הגיע מיד למקום, ומשהבין מה שקרה, למרות שידע שהאיש גנב את רכבו, בכל זאת התעלם מכך, ונתן מיוזמתו לגנב מענק בסך חמשת אלפים שקל עבור החזרת התינוק. ועוד אלף שקל על שלא גנב את התיק שהונח בסמוך לתינוק, ובתוכו עשרות אלפי שקלים.
מעשהו של הגנב להצלת חיי התינוק, והעידוד שקיבל על כך, גרמו לו שחזר במשך הזמן בתשובה, ואז נודע לו שישנה מצוות השבת אבידה, ושצריך לקיימה בחינם וללא כל תמורה כספית. משכך הוא בא ושאלתו בפיו, האם עליו להשיב לאבי התינוק את ששת אלפי השקלים שנתן לו עבור השבת התינוק, והתיק עם הכסף שבתוכו?

תשובה:
א. התורה חייבה להשיב אבידה בחינם, למרות שישנם מקרים שמוצא האבידה צריך לטרוח זמן רב בטיפול באבידה, ובהדבקת מודעות על מציאתה באיזור שבה נמצאה האבידה.
אמנם במקרה שהטיפול באבידה ובפרסומה היה כרוך בהוצאת ממון מכיסו – יצטרך המאבד לשלם למוצא את הוצאותיו הכספיות.
ב. כתב הרא"ש, וכך גם נפסק להלכה, שבמקרה שלא היו למוצא הוצאות כספיות, אסור לו לקבל מהמאבד כל שכר, ואפילו אם המאבד רוצה מעצמו לתת לו שכר עבור השבת אבידתו.
ג. למרות האמור, בנידון השאלה – מותר לגנב לקבל את הכסף מהנגנב גם עבור השבת התינוק, וגם עבור השבת התיק עם הכסף.

מקורות:
המקור שצריך להשיב אבידה, ולפרוק ממשא הבהמה בחינם
רבותינו הראשונים הוכיחו מהמשנה בב"מ (ל:) ומהגמ' שם, שהתורה ציוותה להשיב אבידה בחינם. וכן כל העיסוק עם האבידה והטיפול בפירסומה כדי שהמאבד יפנה למוצא – הכל צריך מוצא האבידה לעשות ללא כל תמורה כספית, כמבואר ברא"ש (ב"מ פ"ב, סי' כח) ובטוש"ע (חו"מ סי' רסה, א, וסי' ערב, ו). אולם אם מחמת הטיפול באבידה צריך המוצא להתבטל מהמלאכה שעוסק בה – אינו חייב להתבטל ממלאכתו ולהפסיד, ויכול לקבל שכר כפועל שבטל ממלאכתו. ועיין שם בשו"ע וברמ"א (סי' רסה, א) כיצד מחשבים זאת.
וכשם שנצטווינו להשיב אבידה בחינם – כך גם נצטווינו לעזור לפרוק משא כבד מבהמה שרובצת על הרצפה מחמת כובד המשא שעליה, בחינם. כי גם בפריקת המשא הכבד מהבהמה, אנו מקיימים מצוה שמהותה דומה להשבת אבידה. שבכך אנו מונעים מבעל הבהמה היהודי להפסיד את ממונו, שהיא הבהמה והסחורה שעליה (וכמבואר בשו"ע חו"מ סי' ער"ב, ו). אכן בזה אנו מקיימים עוד מצוה של צער בעלי חיים.
ההבדל לדינא, בין מצוות פריקה, למצוות צער בעלי חיים
וכתב הרא"ש שם (ב"מ פ"ב, סי' ל) שההבדל בין שתי המצוות שמקיים בפריקת המשא הוא, אם בעל הבהמה רוצה מעצמו לשלם כסף ליהודי שעזר לו לפרוק את המשא הכבד מבהמתו. שאם בעל הבהמה הינו יהודי, מכיון שנצטווינו להשיב לו אבידה בחינם – אסור לנו לקבל שכר עבור קיום מצווה זו, ואפילו לאחר עשייתה. ואפילו אם המאבד נותן זאת מעצמו מבלי שהמוצא ביקש ממנו – כי באופן הזה ציוותה אותנו התורה לקיים מצווה זו.
משא"כ במקרה שהבהמה שייכת לגוי, מצד הצלת הממון, אנו פטורים מהצלת ממון הגוי מהפסד, כשם שאנו פטורים מלהשיב לו אבידתו (כמבואר בשו"ע חו"מ סי' רסו, א), [אא"כ רוצה המוצא לקדש שם שמים]. ולכן אע"פ שנשאר על היהודי מצווה של צער בעלי חיים, שקיימת אפילו כשהבהמה שייכת לגוי, אבל עבור מצווה זו – מותר לקבל שכר מבעל הבהמה. ואם בעל הבהמה הגוי מוכן לשלם לו שכר על פריקתו – רשאי לקבל ממנו. וכך גם פסק הרמ"א (חו"מ סי' ערב, ט), וע"ש בסמ"ע (ס"ק יט) שביאר זאת בהרחבה.
ההבדל לדינא בין מצוות השבת אבידה ופריקה לשאר המצוות
נמצאנו למדים, שרק במצוות שהתורה חייבה אותנו לעשות בחינם כמו השבת אבידה, פריקה, לימוד תורה לאחרים (באופנים המבוארים בשו"ע יו"ד סי' רמו, ה), גם אם מקבלי הטובה רוצים מרצונם לשלם לנו על כך כסף – אסור לקבל זאת מהם, כי כך ציוותה עלינו התורה לעשות מצוות אלו. אולם לגבי מצוות אחרות, בין אם הן בין אדם למקום, ובין אם הן בין אדם לחבירו, אם אדם מסוים ואפילו מי שקיבל את הטובה מעושה המצוה, מעוניין לשלם לו על קיום המצווה – מותר לקבל ממנו את השכר.
היתר לקבל כסף עבור השבת ילד אבוד להוריו
והנה אמרו חז"ל, שמדין תורה ילדיו של האדם – אינם נחשבים כממונו, אלא הינם בעלים בלעדיים על עצמם. והגדרה זו קיימת – אפילו אם התינוק הינו בן יומו. ולכן אף שאם בהמתו או כל ממון אחר שברשותו של אדם הזיקו לזולת, בגלל שלא שמר עליו כראוי – חייב בעל הממון לשלם את הנזק. אולם אם ילדו הקטן וכ"ש הגדול הזיקו, מבואר במשנה בב"ק (פו.) שאביו פטור מלשלם על נזקיו, ואפילו בדיני שמים. כי הילד אינו נחשב כרכושו וכממונו של אביו, אלא כרשות עצמית נפרדת. ואע"פ שהאבא מצווה לחנך את ילדיו שיקיימו את כל מצוות התורה, ומצוות מדרבנן, וכן שיתנהגו באופן הראוי כרצון התורה וכו', אולם זה עדיין אינו מחשיב את הילד כרכושו של אביו.
לאור האמור, כיון שכל אדם שמחזיר ילד קטן שאבד להוריו, למרות שמקיים בכך מצוות חסד גדולה – אולם אינו מקיים בכך מצוות השבת אבידה, כי הוא לא משיב להם ממון או כל דבר אחר שבבעלותם. לכן מותר לו לקבל שכר עבור זה, כי עבור מצוות חסד מותר לקבל שכר. ואע"פ שבודאי לא ראוי לקבל כסף עבור קיום מצוות חסד, וברור שזה יגרע מהשכר הרב שאמור לקבל מהקב"ה עבור קיום מצווה חשובה זו, אולם מעיקר הדין – מותר לו לקבל את השכר מהורי הילד. וממילא גם בנידון השאלה – מותר היה לגנב לקבל את חמשת אלפי השקלים שהורי התינוק נתנו לו עבור השבתו אליהם.
היתר לגנב לקבל כסף עבור השבת הילד והתיק
בנוסף להיתר האמור לעיל, ישנו טעם נוסף שהיה מותר לגנב לקבל את הכסף מהנגנב, עבור השבת הילד, ועבור השבת התיק עם הכסף שבתוכו לבעליו. מאחר והגנב בהשבתם – לא קיים מצוות השבת אבידה, אלא מצוות – והשיב את הגזילה אשר גזל. שהשיב לבעלים [אפילו אם היינו אומרים שהאבא הוא בעלים על התינוק] מה שלקח מהם בעל כורחם. ונמצא שבהשבת גניבתו – קיים הגנב מה שהתורה חייבתו להחזיר לבעלים מה שחיסר מהם, אולם הוא לא נתן להם שום דבר נוסף, ולא עשה להם כל מעשה חסד. ולכן אם החליט הנגנב מעצמו לתת מתנה לגנב על שהחזיר לו את גניבתו – נחשב הדבר כמתנה בלבד, ואין כאן שום שכר עבור קיום מצוות השבת אבידה.
כל אדם רשאי לקבל כסף עבור השבת חובו לנושה ממנו
כמו כן גם ביחס לכל בעל חוב אחר כגון לוה, קונה סחורה שלא שילם עדיין עבורה, שוכר דירה או מטלטלין שהיה חייב כסף לנושה זמן רב, ולאחר שפרע את חובו החליט המלוה, המוכר או המשכיר לתת לו במתנה סכום כסף – אין לפורע החוב שום איסור לקבל זאת, כי פורע החוב לא קיים בכסף ששילם לנושה מצוות השבת אבידה לבעליה, אלא שילם והחזיר לבעליו מה שחיסר ממנו או מה שהתחייב לשלם לו בגלל שנהנה מממונו. ולכן אם מקבל החוב החליט מרצונו לתת לו מתנה על כך – אין הדבר נחשב כשכר עבור קיום מצוות השבת אבידה, אלא כמתנה בעלמא על כך שהשיב לו כסף שהיה חייב לו.