כהן ששימש בטומאה ושלא רחוץ ידים ורגלים
סנהדרין פב ע"ב - פג ע"ב
"בעא מיניה רב אחא בר הונא מרב ששת: כהן ששימש בטומאה חייב מיתה בידי שמים או אין חייב מיתה בידי שמים? - אמר ליה; תניתוה: כהן ששימש בטומאה אין אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין, אלא פירחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה ופוצעין את מוחו בגיזרין. ואי סלקא דעתך מחייב בידי שמים - לישבקיה דליקטול בידי שמים!".
קשה, הרי לקמן בדף פג ע"ב אמרה הגמרא: "ושלא רחוץ ידים ורגלים מנלן? דכתיב (שמות ל, כ) בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ". וכיון שמפורש בכתוב שכהן ששירת מבלי שרחץ ידים ורגלים חייב מיתה בידי שמים, כיצד עלה על דעת רב ששת שטמא גמור ששימש יהיה פטור?! הרי טהרת ידים ורגלים היא טהרה קלה יותר, כך משמעות לשון ספר החינוך: (פרשת כי תשא מצוה קו) "שאפילו היה טהור ונקי בתחילת בואו שם, צריך לרחוץ". וכן קידוש ידים ורגלים של כהן גדול ביום הכיפורים נלמד רק מיתור הפסוקים שעוסקים בטבילה: "ופשט ורחץ ורחץ ולבש" (יומא דף לב ע"ב).
ויש לומר שסבר רב ששת שאינו רחוץ ידים ורגלים חוצפה יתירה יש בו, שנמנע מההכנה הקבועה והקלה של מורא מקדש, ככתוב (עמוס ד, יב) הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל.
