מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

התברר שהחפץ שקיבל שווה פי כמה ממה ששולם עליו

הרב צבי שפיץ

בבא מציעא כה ע"ב

שאלה א:
חברת קפה פלונית רצתה לקדם את מכירותיה, ולכן פרסמה ברבים שבחלק מקופסאות הקפה שמיוצרות על ידה הוכנסו כרטיסי זכיה במתנות יקרות. ערב אחד עשו משפחת כהן בביתם סעודת סיום מסכת, ובגמר הסעודה כשרצו להגיש קפה למשתתפים הרבים, הבחינו שנגמר להם הקפה שבביתם. ולכן לוו משכניהם קופסת קפה חדשה, על מנת להחזיר להם למחרת קופסה חדשה מאותה חברה.
כשפתחו משפחת כהן את קופסת הקפה, הבחינו לתדהמתם שהוכנס בתוכה כרטיס זכיה בסך עשרת אלפים שקל. כעת ברצונם לברר:
א. למי שייך כרטיס הזכיה?
ב. האם ישנו הבדל בדין, אם השכנים שהלוו, ידעו על המבצע כשקנו את הקפה או שלא ידעו מכך?
ג. האם ישנו הבדל בדין, אם סכום הפרס היה מוטבע בחלקו הפנימי של מכסה הקפה, ולא הוכנס בכרטיס זכיה נפרד בתוך קופסת הקפה?
שאלה ב:
ראובן מצא במתקן הגניזה שליד בהכנ"ס, שני ספרים עתיקים מלפני כמאתים שנה, ומכרם לסוחר עתיקות כל אחד באלף שקל. כשבדקם הקונה בביתו, גילה להפתעתו, שבספר אחד מוטבע חותם בכתב ידו של אחד מגאוני וצדיק אותו הזמן, ומחמת כך מחירו של הספר שווה להמכר אצל סוחרי עתיקות לפחות בעשרת אלפים שקל. ועוד גילה בין דפי הספר השני, "כתב יד" של גאון קדמון, ששווה להמכר בפני עצמו בעשרים אלף שקל.
כעת שואל הסוחר שקנה את שני הספרים, האם המקח בטל מחמת האונאה הגדולה במחיר, ולכן צריך להחזיר למוכר את שני הספרים או לחליפין לשלם לו כפי שווים האמיתי. או שהוא זכה לעצמו בכל הרווח?

תשובה:
א. בנידון השאלה הראשונה, אם השכנים משאילי קופסת הקפה ידעו מהמבצע, הרי שבקנייתם את הקפה או עכ"פ כשהקפה היה בביתם, הם זכו בכרטיס הזכיה שהונח בתוכו – למרות שלא ידעו ממנו, ולכן הכרטיס שייך להם בלבד, ועל משפחת כהן הלווים לתת להם אותו.
ב. אם הם לא ידעו מהמבצע, תלוי, אם הפרס היה מוטבע על צידו הפנימי של מכסה הקופסה – זכו המלווים שקנו את הקפה בפרס. אולם אם הוא היה רשום על כרטיס זכיה נפרד שהוכנס לקופסת הקפה – זכו בו משפ' כהן הלווים בעת שגילו אותו.
ג. בנידון השאלה השניה, ביחס לספר העתיק עם החותמת בכת"י – המוכר זכה בו, למרות שלא ידע מהחתימה. ולכן כיון שהייתה פה אונאה גדולה במחיר – המקח בטל, ועל הקונה להחזירו למוכר. או שיסכים לשלם עבורו למוכר עשרת אלפים שקל כמחירו אצל סוחרי עתיקות.
ד. כתב היד שנמצא בתוך הספר השני – שייך לקונה בלבד, והמוכר לא זכה בו.

מקורות:
דעת התוס' בנידון שתי השאלות דנן
כתוב בגמ' בב"מ (כה:, כו.) שהמוצא מטמון של גויים שהיה קבור בקרקעו של אדם אחר, זכה המוצא במטמון זה. והקשו שם התוס' (ד"ה דשתיך טפי וכו'), למה בעלי החצר לא זכו במטמון, הרי קימ"ל כרבי יוסי בר חנינא (ב"מ יא.) שחצירו של אדם זוכה לו אפילו שלא מדעתו. ותירץ, שחצר זוכה לבעליה רק חפץ שבעל הקרקע עתיד למצוא כעבור זמן. אבל דבר שאינו עתיד להימצא כגון שהחפץ קטן במיוחד או שמונח עמוק בתוך הקרקע – חצירו לא זוכה לו.
ולכאורה לפי דעת התוס' בנידון שתי השאלות דנן, מכיון שמשאיל קופסת הקפה היה מוצא במשך הזמן את כרטיס הזכיה שהונח בקופסה, וכן מוכר הספר העתיק היה יכול לראות את כתב היד שהוחבא בין דפי הספר אם היה מתבונן בספר לפני מכירתו – הפרס וכן כתב היד שייכים לבעליו הראשונים.
חידושו של המרדכי, מתי אדם זוכה בחפץ ע"י הקנין שעשה
אמנם המרדכי שם בב"מ (סי' רנח – סי' רס) חידש, שכל חפץ שאין דרך בני אדם להעלות בדעתם שהגיע לרשותם בגלל שאינו שכיח כלל – חצירו לא זוכה לו. ואפילו אם החזיק את החפץ בידו, אלא שחשב עליו שהוא חפץ שונה לחלוטין ממה שהיה באמת, למרות שהגביה את החפץ או שהוא נכנס לרשותו – לא זכה בו עושה הקנין. מאחר ולא היתה לו כוונה לזכות בחפץ זה בעת שנעשה הקנין על ידו או ע"י חצירו. וכמבואר בש"ך (חו"מ סי' רסח, ס"ק ו) וע"ש.
הוראה מעשית בשני מקרים שונים כדעת המרדכי
והביא שם המרדכי שני מעשים שונים שקרו אצל רבותינו הראשונים מבעלי התוס' - שהורו הלכה למעשה כדבריו. מקרה ראשון שקרה בביתו של הריב"א, שבאמצע אמירת שיעורו, נפטר בביתו לפתע גר צדק, והיות ואין לגר יורשים, מיהר אחד מהנוכחים שם, ולקח את אבניטו של הגר שמת שהיה עשוי מזהב. והסכים הריב"א שאף שהגר וחפציו היו בחצירו של הריב"א, מכל מקום האדם שהגביה זכה באבנט ולא הוא – כי חצירו לא זכתה לו בזה. מאחר ולא עלה בדעתו מעולם שתגיע לביתו כזאת מציאה משונה. ולמרות שודאי שהריב"א היה רואה את האבנט הזה בביתו במשך השעות הקרובות. הרי מוכח שהריב"א הכריע להלכה כהבנת המרדכי ולא כדעת התוס'.
עוד מקרה דומה הובא שם, שנשאל רבי אביגדור כהן צדק. לגבי גוי ששכח את ארנקו בביתו של יהודי. [ולא ידוע מי הוא הגוי המאבד וד"ל]. וראה אדם אחר שהיה שם את האבידה ולקחה לעצמו. וטען לו בעל הדירה, שהוא זכה באבידה ע"י חצירו שזכתה לו בו גם שלא מדעתו. והורה רבי אביגדור, שהאדם שהגביה את הארנק – זכה בו, ולא בעל הבית. כי חצירו של אדם זוכה לו רק בדברים ששכיח שיגיעו לחצירו, ולא בדברים שלא חשב מעולם שיגיעו לחצירו. ובעל החצר מעולם לא התכוון שחצירו תזכה לו בדבר משונה כזה. ואע"פ שלדעת התוס', בעל הבית זכה באבידת הגוי, כי ודאי שהיה רואה את הארנק בביתו במשך היום. הרי שגם רבי אביגדור הכריע למעשה כדעת המרדכי, ולא כדעת התוס'.
הכרעת הרמ"א והש"ך
והנה כהמרדכי, נקט להלכה גם הרמ"א (חו"מ סי' רסח, ג). ואע"פ שהנתיבות שם בביאורים (ס"ק ג) טען שהיא דעת יחידה, אולם הוכחנו שכדברי המרדכי הורו הלכה ולמעשה גם הריב"א, ורבינו אביגדור כהן צדק מבעלי התוס'. לפיכך המוחזק בממון זה – ודאי שיוכל לומר קים לי כהכרעת הרמ"א ורבותינו ראשונים. וגם מהש"ך (ס"ק ו) משמע שהסכים לכך.
ביאור התשובה לשאלה הראשונה
לאור האמור בנידון השאלה הראשונה, אם כשקנו המלווים את הקפה ידעו שישנו מבצע כזה, נמצא שהם קנו מלכתחילה את קופסת הקפה על דעת כן. ולכן לא מבעי אם קנה זאת ילד גדול שמעל גיל בר מצווה [או בת מצווה] שאז הוא זכה בקופסת הקפה ובכל תכולתה בעת הגבהתו אותה בקנין הגבהה. או בקנין משיכה כשהוציאה מהחנות למקום צדדי. אלא אפילו אם ילד קטן קנה זאת בחנות, לאחר שהביאו לביתו – זכתה להם חצרם בקופסת הקפה עם כל תכולתה. וממילא במקרה הזה – אין שום נפקא מינה באיזה אופן נרשם הפרס – ותמיד הוא שייך למלווים.
אבל אם קוני הקפה ומשפחתם לא ידעו מהמבצע, נמצא שבהגבהת קופסת הקפה או כשהגיע הקפה לביתם, הם לא התכוונו לקנות את כרטיס הזכיה. וכמו כן – גם חצרם לא זכתה להם בו. כי חצרם זוכה להם - רק במה שידעו וחשבו שהקופסה מכילה כפי השכיחות הקיימת תמיד, שזה תכולת הקפה עם הקופסה והמכסה שלה – ולא דבר אחר שנפרד ממנו. וכיון שלא התכוונו לקנות את כרטיס הזכיה שהוכנס בתוכו, לכן למרות שעשו קנין על עצם הקופסה, אולם קנין זה לא הועיל להם לקנות גם חפץ אחר שהיה בתוכה שלא חשבו עליו, ולא עלה על דעתם שנמצא שם – והמלווים לא זכו בכרטיס זכיה, וכפי שפסק הרמ"א שם בשם המרדכי, והסכים לכך גם הש"ך שם (ס"ק ו). וממילא כשגילו משפחת כהן את כרטיס הזכיה – הם זכו בו. ועליהם כעת להשיב למלווים קופסת קפה דומה למה שלוו - מבלי הפרס.
החילוק אם הפרס הוטבע על מכסה הקופסה
משא"כ אם סכום הזכיה הוטבע על גוף מכסה קופסת הקפה, נמצא שהחותמת היא מעתה חלק בלתי נפרד ממרכיבי מכסה הקופסה. ומאחר וכל הקונה קופסת קפה מתכוון בהגבהתו [או ע"י קנין חצירו] לקנות בכך את קופסת הקפה עם כל מרכיביה המקובלים. דהיינו, תכולת הקפה, הקופסה, והמכסה שעליה שנועד לשמור על איכות הקפה. נמצא שבמקרה זה ודאי שהקונה התכוון לקנות את עצם מכסה הקופסה כפי שהוא, אע"פ שלא ידע בהגבהתו, שמכסה זה שווה עתה סכום כסף רב יותר מאשר שאר מכסי קופסאות הקפה שבשוק. והיות ובנידון זה החפץ שהגביה, עם החותמת ובלעדיו – הוא אותו חפץ שחשב לקנות בהגבהתו, ורק השווי הממוני שלו הוא שונה – זכו המלווים בקופסה עם כל מרכיביה. וממילא חייבים משפחת כהן שלוו מהם להשיב להם את קופסת הקפה עם החותמת שהוטבעה במכסה שלה.
החילוק בין מכסה הקפה לנידון הרעפים שבמרדכי
ואין הדבר דומה כלל למקרה שמובא שם במרדכי ושנפסק ברמ"א (חו"מ סי' רלב, יח) שאם אדם הגביה רעפים וחשב שעשויים מבדיל, ולבסוף נמצא ע"י אדם אחר כשהגיעו לרשותו, שרעפים אלו עשויים מכסף שצופה ע"י בדיל – לא זכה בהם הראשון אלא השני, למרות שהראשון הגביהם והתכוון לזכות בהם. וא"כ לכאורה גם לגבי מכסה קופסת הקפה לא יזכה בהם הראשון שקנאו. אולם המקרים חלוקים במהותם, לגבי הרעפים הראשון הגביהם והתכוון בהגבהתו לזכות ברעפים שעשויים ממתכת שנקראת – בדיל. ולבסוף נמצא שהם עשויים ממתכת שונה לחלוטין דהיינו, ממתכת שנקראת – כסף, כך שזה נחשב כחפץ אחר ושונה לגמרי במהותו, ולא רק שיש ביניהם הבדל במחיר. והיות והראשון לא התכוון בהגבהתו לזכות ברעפים שעשויים מכסף – לא זכה בהם. משא"כ בנידון דנן, מכסה של קופסת קפה עם חותמת ובלי חותמת הינו אותו חפץ ומשמש לאותה מטרה, ורק שהשווי הכספי שלו שונה. והיות ומעשה הקנין מתייחס לחפץ הנקנה, ואינו קשור כלל לשווי הממוני שלו – זכה במכסה הקונה הראשון שהגביהו, למרות שלא ידע את שוויו הממוני.
ביאור התשובה לשאלה השניה
ולפי האמור – הוא הדין לגבי נידון השאלה השניה. ספר מסוים עתיק עם חותמת של אותו גאון וצדיק, ובלי החותמת – הינו אותו הספר, וכתוב בו אותם הדברים. וההבדל שביניהם הוא – רק בשוויות הממונית שלו. ולכן כשהמוכר הגביהו לזכות בו – זכה בספר עצמו, למרות שלא ידע שהוא שווה הרבה יותר כסף ממה שחשב. וממילא כשמכרו בפחות משוויו, יש כאן הונאה גדולה במחירו – ולכן המקח בטל, והספר יחזור לידי המוכר.
משא"כ ביחס לספר השני שנמכר, שנמצא בין דפיו כתב יד נוסף, מכיון שהכתב יד הינו חפץ נפרד מהספר העתיק שנמכר, כשהגביה המוכר את הספר כדי לזכות בו, כוונתו היתה לזכות בספר עצמו – ולא בחפץ אחר לגמרי שנקרא "כתב יד" שהיה בתוך הספר.
לפיכך למרות הגבהתו – לא זכה בכתב יד. ונידון זה הוא כל שכן מנידון המרדכי לגבי רעפים. ששם הראשון הרי הגביה את אותם רעפים כדי לזכות בהם, ורק מכיון שחשב שהם עשויים ממתכת אחרת – למרות הגבהתו לא זכה בהם. א"כ כל שכן בנידון דנן, שהמוכר לא ידע כלל שמוחבא בספר חפץ נוסף שיש לו מהות ותוכן שונה לחלוטין מהספר שהגביהו – והוא "כתב יד קדמון". שודאי שלא זכה בו המוכר בהגבהת הספר, וכתב היד שייך רק לקונה הספר שגילהו.