חייבים להציל חיים של מתאבד?
הרב דב קדרון
סנהדרין עג ע"א
ממה שנאמר בתורה לגבי אבדה (דברים כב,ב): "וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ", לומדים שחייב אדם להשיב לחברו לא רק את ממונו אלא גם את גופו. בנוסף למצוות עשה זו יש גם לא תעשה של (ויקרא יט, טז): "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ", המלמד שחייב אדם אף להוציא מכספו כדי להציל את חייו של אדם אחר.
כיוון שהחיוב הבסיסי להציל את חייו של האחר נלמד מחיוב השבת אבדה, כותב המנחת חינוך (פרשת קדושים מצוה רלז אות א בקומץ המנחה) שאם אדם אחד מאבד עצמו לדעת ויכול אדם אחר להצילו, אזי על העשה של "והשבותו" לרבות אבידת גופו ודאי אינו מצווה, כי מצוות השבת אבידה אינה נוהגת בממון באבידה מדעת (כמבואר בשו"ע חו"מ סי' רס"א ס"ד), ואפילו על הלאו של "לא תעמוד על דם רעך" אינו מוזהר. כלומר אין חיוב מן התורה להציל אדם שמאבד עצמו לדעת.
אולם בעל שו"ת דברי יציב (מובא בקובץ בשבילי הרפואה קובץ ח' ע' ע"ו והלאה) חולק על כך. הוא נשאל לגבי אדם שהכניס עצמו בפשיעתו לידי מצב סכנה, האם מחללים עליו את השבת כדי להצילו. ואמר שלעניין תפילה ובקשת רחמים, שאינם רפואה טבעית ואינו אלא מצד הרחמים, על זה אומרים שהואיל והוא גרם רעה לעצמו אין לרחם עליו, כעין מה שאמרו חז"ל (ברכות לג,א) שכל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו, מה שאין כן לעניין להציל אותו בדרך הטבע, בזה בוודאי כל איש מישראל חייב להציל מפני לא תעמוד על דם רעך ומשום השבת אבדה שמחויב להציל בדרכי הרפואה כל מה שאפשר.
