תוכחה היא קודם כל למוכיח
הרב דב קדרון
סנהדרין עא ע"א
מהפסוק המתאר את דברי ההורים של בן סורר ומורה (דברים כא,כ): "בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנו", לומדים שאם אחד ההורים היה חרש אין הבן יכול להיעשות בן סורר ומורה.
והקשה על זה האמרי אמת (דברים פרשת כי תצא שנה תרפט): הלא הפסוק הזה מתייחס לבן ולא להורים, אם כן היה ראוי ללמוד מכאן שאם הבן חרש אינו נעשה בן סורר ומורה, ומדוע למדו זאת לגבי ההורים.
אלא, הוא מבאר, כיוון שכתוב (פסוק יח): "ויסרו אותו", כלומר שצריך להוכיחו ואדם המוכיח את חברו צריך מקודם להוכיח את עצמו, ואם אביו ואימו חרשים היינו שהם בעצמם לא שמעו אל התוכחה, חוסר השמיעה שלהם גורם לבן שאיננו שומע בקולם ועל כן אינו נעשה בן סורר ומורה.
בעניין זה הוא מביא מהשפת אמת (קדושים תרמ"ג ד"ה בפסוק) על הפסוק (ויקרא יט יז): "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא", ש"לא תשא" היינו שלא להשליך את כל החטא על החוטא, אלא המוכיח צריך להיות מעורב בזה, להרגיש שגם הוא חוטא בזה ולשוב בעצמו על זה, כי כשאדם רואה עוולה אצל חבירו צריך הוא לדעת שיש לו גם שייכות לזה, וכשעושים תשובה עושים לחבירו גם טובה ומתקנים אותו. כמו שכתוב בשפת אמת (תרל"ו) על "הקם תקים עמו", שהמקים את חבירו יש לו בעצמו גם תקומה.
כך גם על מה שכתוב (קהלת ד,ט): "טובים השנים מן האחד וגו' כי אם יפולו האחד יקים את חבירו", כתוב "יפולו" בלשון רבים, כי האחד מפיל את עצמו בעבור לעזור לחבירו שנפל, כדי שיקומו ביחד.
