גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף תנ"ז מדור "עלי הדף"
מסכת סנהדרין
דף סה ע"ב

אדם שנברא על ידי ספר יצירה – למה אין בו משום איסור שפיכת דמים

רבא ברא גברא (-"על ידי ספר יצירה" וכו'. רש"י), שדריה לקמיה דרבי זירא, הוה קא משתעי בהדיה ולא הוה קא מהדר ליה (-"שלא היה בו דיבור"), אמר ליה, מן חבריא את (-"מן הנבראים על ידי החברים אתה"), הדר לעפריך (סה:).

בשו"ת 'חכם צבי' (סי' צג) דן בגמרא זו, מדוע לא היה במה שאמר "הדר לעפריך" משום איסור שפיכת דמים, וכתב "דהכי דייק קרא (בראשית ט, ו) 'שופך דם האדם באדם דמו ישפך', דוקא אדם הנוצר תוך אדם, דהיינו עובר הנוצר במעי אמו, הוא דחייב עליה משום שפיכת דמים, יצא ההוא גברא דברא רבא שלא נעשה במעי אשה". ומשמע מדבריו, שלאדם הנברא ע"י ספר יצירה הגם שיש לו דין אדם, אבל לגבי איסור שפיכת דמים קבעה התורה שאין חייבים עליו מיתה, כנדרש מפסוק "שופך דם האדם באדם" וכו'.

הרה"ק מראדזין זצ"ל בספרו 'סדרי טהרות' (אהלות פ"א ה, א) כתב: "אכן באמת לפע"ד תמוה היאך מותר להרגו, כיון שיש לו חיות ודמות תבנית אדם מנא לן דלא מיקרי אדם, ושאין בו איסור שפיכות דמים, ודרשת ה'חכם צבי' ז"ל מקרא ד'שופך דם האדם באדם' הוא תימא בעיני, ולפי דרכו אנו למדים דעל אדם הראשון לא היה איסור שפיכות דמים אם היו הורגין אותו (-שהרי היה יציר כפיו של הקב"ה ולא יליד אשה), ודבר תימא הוא לומר כן על יציר כפיו של הקב"ה, ובאמת לא נמצא דרש זה לא בש"ס ולא בשום מדרש ממדרשי חכמינו ז"ל".

לאמיתו של דבר מצינו דרש כזה במכילתין (נז:) לגבי ענין אחר, והוא כלפי שיטת רבי ישמעאל שבן נח חייב גם על הריגת עובר במעי אמו, ותנא קמא נחלק עליו, ואמרו בגמרא: "מאי טעמיה דרבי ישמעאל, דכתיב 'שופך דם האדם באדם דמו ישפך', איזהו אדם שהוא באדם, הוי אומר זה עובר שבמעי אמו, ות"ק (-דס"ל בן נח פטור על הריגת עובר, מה ידרוש בפסוק זה), תנא דבי מנשה הוא, דאמר כל מיתה האמורה לבני נח אינו אלא חנק, ושדי ליה האי 'באדם' אסיפיה דקרא ודרוש ביה הכי, 'באדם דמו ישפך', איזהו שפיכות דמים של אדם שהוא בגופו של אדם הוי אומר זה חנק". הרי שרבי ישמעאל דרש מכך דרוש אחר לגמרי, ולא לפטור מחיוב מיתה למי שהרג אדם שלא נוצר במעי אמו, וגם לדעת הת"ק נתקשה הגר"י ענגיל זצ"ל בספרו 'בית האוצר' (ח"א כלל י אות א), כי לפי החכ"צ היה ראוי ליישב דעת ת"ק שגם ס"ל דרשה זו, בכדי לפטור ההורג בן אדם שלא נוצר במעי אמו, ולכן ס"ל שבן נח חייב על הריגת עוברין, אלא מאי, מכאן מוכח דלית לן דרשה זו של החכ"צ.

ובעיקר נידון זה כבר דן הרמ"ק בספרו 'פרדס הרימונים' (שער היכלות שער כד פ"י), ונביא את דבריו כלשונו - הגם שיש בהם דברים נשגבים מבינתנו - וז"ל: "ובזה יובן מה שאמרו במס' סנהדרין, 'רבא ברא גברא וכו', אמר ליה, מן חבריא את, תוב לעפריך', ופירש"י שם, שעשה זה רבא בהתעסקותו בספר יצירה, והדבר הזה קשה, וכי יעלה על הדעת, שיש בכח להוריד נשמה ונפש ורוח בגוף ההוא, והנה הדבר הזה מן התמיהין שיהיה כח ביד האדם להוריד נשמה מלמעלה על בריאה חדשה, אפילו שתהיה בריאתו בכח אלפ"א ביתות... ועוד במאמר רבי זירא 'מן חבריא את תוב לעפריך', נמצא ח"ו כשופך דמים לחזרת הנשמה ההיא בבושת פנים עשוקה ורצוצה לפני קונה בלי שום השלמה",

וכתב: "אלא בהקדמתינו זאת (-יעו"ש לעיל) יובן הכל, כי כאשר אותם החכמים מקבצים קיבוץ העפר ההוא, ועל ידי חכמתם בהעסקותם בספר יצירה יבראו בריה חדשה, הנה הבריה ההיא שהיא בצורת אדם יתקבצו חלקיה, ויתעלו למעלה בהתקרבם אל מחצבם ומקורם, ויאיר נגד היסודות ההם האור הראוי להם כדמיון קבוץ חלקי הבהמה, ולא שיהיה בה נשמה ולא נפש ולא רוח אלא חיות בעלמא, עם היות שהוא מעולה מחיות הבהמה מפני תכונת צורתו וטבעו, שהוא משובח מצורת הבהמה, ונתקרב יותר אל מקור האור מהבהמה, והנה בחזרת הגוף ההוא אל יסודותיו אין לו כי אם כמיתת הבהמה, שיתפרדו החלקים ויחזרו אל העפר ממש כשהיה, כי עפר הוא ואל עפר ישוב, ולכן לא נתן עיניו בו להמיתו, כי אין לו מיתה בעצם אפילו כבהמה, אלא חזרתו אל העפר כרגע, והיסודות מתפזרים ומתפרדים, והיינו דקאמר ליה 'תוב לעפרך', ולכן אין במיתתו והריגתו שום עונש כלל כמו שאין עונש בהריגת בהמה כמבואר".

ואמנם כן מביא החיד"א ב'צוארי שלל' (הפטרת פר' ואתחנן): "ואפשר במה ששמעתי משם הראשונים (עי' מהרש"א בח"א בסוגיין), שפירשו במה שאיתא בסנהדרין דף ס"ה 'רבא ברא גברא שדריה לקמיה דר' זירא הוה קמשתעי בהדיה ולא הוה קמהדר ליה א"ל מן חבריא את הדר לעפרך', ופירש"י, רבא ברא גברא ע"י ספר יצירה שלמדו צרוף אותיות של שם, 'ולא הוה מהדר ליה' שלא היה לו דיבור... דהגם דבאיזה צד מה גם הצדיקים יכולים לבראת אדם ובהמה, כמ"ש שם ד'ברו עגלא תלתא', מ"מ אין זה ההשואה, דהנוצר על ידי אדם... הביטו וראו אם יכול לדבר, כי מה שיכולים לעשות הוא גוף, אבל דיבור הוא (-הקב"ה) לבדו יעשה, כי הנה הדיבור בא מכח נשמה, דכתיב (בראשית ז, ז) 'ויפח באפיו נשמת חיים', ותרגום אונקלס 'והות לרוח ממללא', ובאדם היו שתי יצירות, אחד אבריו וגידיו ועורקיו וכו' כמו הבהמות, ואחרי כן יצירה שנית - 'ויפח נשמת חיים'... והנשמה מראה פעולותיה בדבור. ובהכי ניחא, דיצירה ראשונה יכולים הצדיקים על ידי ספר יצירה לברוא אדם ובהמה באברים וגידים וכו', אבל היצירה שנית ויפח באפיו נשמת חיים, שמכוחה בא הדיבור אי אפשר מבלעדי ה'" [וכן האריך בזה ב'מדבר קדמות' (מע' י אות זך), וציין לדברי זקנו ה'חסד לאברהם' (מעין ד נהר ל) שכתב כדברי הרמ"ק, ומה"ט אין בו משום דמים, כי אין בו דין אדם כלל, והריהו כבהמה בצורת אדם (עי' 'מראית העין' כאן; 'ברכי יוסף או"ח' סי' נה סק"ד; 'סדרי טהרות' שם בארוכה; 'דרכי תשובה' סי' ו סקי"א; 'קונטרס דברי חלומות' לרבי צדוק הכהן מלובלין זצ"ל אות ו).