כבוד הבריות

הרב דב קדרון

סנהדרין נה ע"א

רש"י (ד"ה קלון ליכא בפירושו השני) כותב שהתורה לא הקפידה על קלונם של גוים, והרבה מפרשים הקשו על זה ממה שכותב רש"י עצמו בפירושו לתורה (במדבר כב,לג) על מה שאמר הקב"ה לבלעם בקשר לאתון:

מפני שדברה והוכיחתך ולא יכולת לעמוד בתוכחתה, כמו שכתוב (פסוק ל) ויאמר לא, על כן הרגתיה, שלא יאמרו זו היא שסלקה את בלעם בתוכחתה ולא יכול להשיב, שחס המקום על כבוד הבריות.

בספר לוית חן (מובא בהערות לספר ובחרת בחיים במדבר - פרק כב הערה 203) כתב לתרץ שאותו קלון שהמיטה האתון על בלעם לא היה רק עליו אלא על כל המין האנושי, כפי שמובא שם במדרש (רבה) שעל זה סתם הקב"ה את פי הבהמה, כי אילו הייתה מדברת לא היה אף אדם יכול לשעבדה ולעבוד בה, כי האתון, שהיא הטיפשה שבבהמות ניצחה את בלעם שהיה חכם שבחכמים בדיבורה.

אולם ר' חיים שמואלביץ' זצ"ל (שיחות מוסר עמוד קלה) אמר שאכן, יש גדולה בכל אדם, ואפילו האדם הפחות שבפחותים, מכיוון שהוא בן אדם שנברא על ידי הקב"ה – יש בו גדולה, ויש רמה מסוימת של כבוד בסיסי שכל אדם זכאי לה. בכל אדם יש גדולה מסוימת אשר נשמרת בו גם כשהוא מצוי בשפל המדרגה, וגדולה זו ראויה לכבוד מסוים.

על פי שיטתו אפשר לומר שמה שכותב רש"י שהתורה לא הקפידה על קלונם של גוים, אין כוונתו שהתורה לא הקפידה כלל על קלונם, אלא יש רמה מסוימת של קלון שאצלם לא נחשב קלון, אבל כבוד בסיסי מוכרח להיות כלפי כל אדם.