מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

חשב שהחידושים שלו ולקחו לחתן

הרב צבי שפיץ

קידושין ל ע"א

שאלה:
אדם אמיד הגיע לאחת הישיבות הנודעות לחפש שידוך הגון לביתו. כשהגיע לישיבה ראה שהולכים להתפלל תפילת מנחה, וכיון שהשאיר את הכובע וחליפה שלו ברכבו, ביקש מאחד הבחורים שעמד לידו להשאיל לו לצורך התפילה כובע וחליפה. והבחור נתן לו בשמחה את בגדיו, ואמר שהוא יתפלל מאוחר יותר.
לאחר התפילה, מתוך הרגל הכניס אותו אדם את ידיו לכיסי החליפה שלבש, ומצא שם כמה דפים של חידושי תורה כתובים בכתב יד מסודר מאד. וכשעיין בהם, התפעל מאוד מהתוכן, והחליט לקחתם בחשאי לגרפולוג שיפענח את אופיו של הכותב. והגרפולוג אכן המליץ בחום על אופיו ותכונות נפשו של הכותב.
למחרת שב האיש לישיבה, החזיר לבחור את הדפים והתנצל בפניו, ודרך אגב שאלו לשמו ולשם משפחתו. ומיד פנה לאחד הרמי"ם בישיבה שהכירו, וביקש ממנו שיציע את הבחור כשידוך עבור ביתו, כשהוא מצידו מתחייב לקנות לזוג דירה נאה. ואכן הבחור נפגש עם ביתו מספר פעמים והשידוך נגמר בשעה טובה, והמחותן עומד בדיבורו לקנות לזוג דירה נאה.
לאחר האירוסין נודע לחתן באקראי, שהגורם ליצירת השידוך היו הדפים עם החידושי תורה שמצא המחותן בכיסו. וכעת הוא בא בשאלה, שהדפים נכתבו ע"י החברותא שלו שהינו גדול ממנו בשנים ומבחירי הישיבה, וקיבלם ממנו כדי לעיין בהם בלבד. וא"כ נמצא שיש כאן לכאורה מקח טעות בעצם השידוך, שהמחותן הוטעה בשגגה. ואפילו אם את השידוך לא ניתן לבטל, אולם יתכן שאסור לו לקבל את הדירה שהובטחה ע"י המחותן לכותב חידושי התורה, אם יהיה חתנו, ולא עבורו.
 ולכן הוא שואל, האם עליו לספר את האמת לכלתו ולאביה או להתעלם מכך.

תשובה:
א. החתן פטור וגם עדיף שלא יספר אף פעם, לכלה ולאביה על הטעות שהיתה כשקישר אליו האב את כתב היד של חידושי התורה שמצא בכיס חליפתו.
ב. השידוך הזה הינו – הזיווג משמים שקבעו לאותם בני הזוג, ולכן צריך המחותן לעמוד בהתחייבותו לקנות לזוג דירה נאה. חיוב זה קיים – אפילו אם ייוודע למחותן אח"כ מהטעות שקרתה לו.

מקורות:
כתוב בגמ' בקידושין (נ.) אמר רב יוסף, המקדש את האשה ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת – והרי היא לויה, לויה – ונמצאת כהנת. עניה – והרי היא עשירה או עשירה – והרי היא עניה – מקודשת מפני שלא הטעתי, ודברים שבלב – אינם דברים, ע"כ. ולמרות קושיית אביי עליו – נפסקה ההלכה כרב יוסף שהקידושין חלו באופן ודאי כסתימת הרמב"ם (פ"ח מאישות, הל' ו), והשו"ע (אעה"ז סי' לח, כד). וע"ש בחלקת מחוקק (ס"ק לח) שהביא את דברי הרמב"ם, שהוא הדין גם, אם האשה תאמר שבליבה היה להתקדש לו, רק בגלל שחשבה שהוא עשיר, כהן וכו'. והטעם, מכיון שקידשה בסתם ללא כל תנאי, לא מתחשבים במחשבות שהיו להם לפני הקידושין. ואפילו אם מאמינים להם שכך הם חשבו, ועל דעת כן הסכימו מראש לקדש או להתקדש. כי בזה שלא התנו על כך בפירוש בעת הקידושין, ברור לנו שהם גמרו בדעתם, שרצונם שהקידושין יחולו גם אם לבסוף לא תתממש מחשבת ליבם.
למה לא מתחשבים כלל בטעות המחותן
לאור האמור בנידון השאלה, מאחר והחתן לא אמר למחותן שהוא כתב את חידושי התורה. וכן לא הותנה ע"י הכלה שהיא מסכימה להתארס ולהתחתן עמו, בגלל שכתב את חידושי התורה, ובעקבות חוות דעת הגרפולוג. אלא היא הסכימה להתארס עמו בגלל הקשר וההבנות שהיו ביניהם, נמצא שהשידוך נעשה בסתם ללא כל תנאי מגביל, ולכן הוא תקף ואסור לבטלו.
הסיבה שהמחותן חייב לקיים את התחייבותו הממונית
כמו כן התחייבותו של המחותן לקניית הדירה לזוג, שנאמרה על ידו מראש לשדכן כדי שיאמר לבחור בעת שיציע לו את השידוך – לא הותנתה מצידו בשום תנאי נוסף. אלא רק אם הבחור יפגש עם ביתו ויחליטו ביניהם בהסכמת הוריהם שהם מתארסים, תחול ההתחייבות הזאת מצידו – והרי כך אכן נעשה בפועל. לפיכך אין שום אפשרות למחותן לבטל את התחייבותו על סמך דברים שבלב.
השידוך הזה הינו זיווגם מהשמים
והנה בנוסף לפן ההלכתי שנתבאר, ניתן להוסיף עוד שמכל ההתנהלות הראשונית של יצירת השידוך הוכח לכאורה שזהו הזיווג של בני הזוג שנקבע להם מהשמים. שהרי גם מתחילה סובבו שמכל בחורי הישיבה יעמוד המחותן דווקא ליד החתן ויבקש ממנו את בגדיו לצורך התפילה, ובדיוק באותו היום הניח הבחור בכיס חליפתו את חידושי התורה שכתב החברותא שלו. וכמו כן, אפילו שהחברותא שלו ת"ח גדול מהחתן דנן, וגם ניחון במעלות יחודיות נוספות, אולם אין זה מחייב שאם הוא היה נפגש עם ביתו, הם היו מוצאים ביניהם שפה משותפת ומתרצים להנשא אחד לשני. והיות וכוונת המחותן כשהתחייב לקנות לזוג דירה היתה, למי שישא בפועל את ביתו, ויהפך להיות חתנו, לפיכך עליו לממש את התחייבותו לחתן שהתארס עם ביתו.
נידון זה אינו נחשב "בלב כל אדם בעולם"
ואפילו לדעת בעלי התוס' שהובאו ברמ"א (חו"מ סי' רז, ד) שסוברים, שמועיל לפעמים אומדן דעת דמוכח של דברים שבלב למנוע התחייבות ממונית. דין זה קיים רק באותם הדברים שהינם בגדר של – בליבו ובלב כל אדם בעולם, שעל דעת כן לא התחייב. משא"כ בנידון של שידוכים, שההתחייבות הכספית בסתם היתה – למי שישא בפועל את ביתו בהסכמת וברצון כל הצדדים – ודאי שההתחייבות של המחותן חלה לחתן שישא את ביתו, ולא ניתן לבטלה על סמך דברים שבלב. שלכל היותר בנידון דנן הם היו, בליבו של המחותן בלבד, ואינם בגדר של – בליבו ובלב כל אדם שבעולם.
לפיכך היות ומסקנת הדברים שהאירוסין והקידושין שיבואו לאחר מכן תקפים לכתחילה ללא שום פקפוק. וגם התחייבותו הכספית של המחותן לחתן חלה מבלי שיוכל לבטלה. ממילא אין שום תועלת שהחתן יספר באיזשהו שלב לכלה או למחותן את טעותו. ואדרבה עדיף שלא יאמר להם על כך מאומה, מאחר ורק נזק יכול להגרם מכך.