מי האדם הראשון שנקבר?
הרב דב קדרון
סנהדרין מו ע"ב
אין בתורה מצווה מפורשת לקבור מתים בקרקע, אלא רק רמז. יש דיון בין הפוסקים אם רמז כזה משמעותו שחיוב הקבורה הוא מן התורה (כפי שכותבים הרמב"ם והרמב"ן בספר המצות שורש שלישי שלשון רמז הוא דבר תורה גמור, כמו שאמרו (תענית ב,ב): "רמז לניסוך המים" שהוא דאורייתא) או שמא רמז הוא לשון של אסמכתא לעניין דרבנן (כפי שמבין הלחם משנה בהלכות אבל יב, א שיש בזה מחלוקת בין שתי לשונות בגמרא).
החתם סופר (תורת משה בראשית ד,ח) כותב שיש שלושה טעמים לקבורת אדם: א. מפני בזיון, שלא יתבזה מי שמת בחטאו ולא נקבר. ב. מפני כפרה, שהקבורה מכפרת על הנפטר. ג. מצד מנהג העולם.
על פי זה הוא מסביר את הנאמר בפרקי רבי אליעזר (פרק כ"א) שכאשר נרצח הבל, אדם וחוה היו יושבים ובוכים ומתאבלים עליו ולא היו יודעים מה לעשות, שלא היו נהוגים בקבורה, עד שבא עורב אחד שמת לו אחד מחבריו, לקח אותו וחפר בארץ וטמנו לעיניהם, ואז אמר אדם: כעורב אני עושה.
ביאר החתם סופר ששלושת טעמי הקבורה לא היו שייכים בהבל, שהרי לא מת במידת הדין בגלל חטא, לכן לא היה לו ביזיון אילו לא נקבר, והיה צדיק, לכן לא היה צריך כפרה בקבורה, ולא מת אף אדם לפניו, לכן לא היה בעולם מנהג של קבורה. רק כאשר העורב הרג את השני וקברו הוא ייסד את המנהג לקבור, ושוב מתוך כך קבר אדם את הבל.
