גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף תנ"ד מדור "עלי הדף"
מסכת סנהדרין
דף מד ע"ב

קושיית בעל העגלה מה"חוות דעת" - מה בין עדי שקר שחזרו בהם לעדים שנקטעה ידם

רגיל היה הגה"ק בעל החידושי הרי"ם זי"ע לספר בפסח בפני מקורביו אודות הכתרתו של הגה"ק בעל ה'חוות דעת' זי"ע לכהן כרבה של ליסא, וכה סיפר (כמובא בספר 'תולדות יעקב' [אות ס] - תולדות הגה"ק רבי יעקב מליסא, שנערך וי"ל על ידי הג"ר צבי יחזקאל מיכלזון זצ"ל אב"ד פלונסק): "כאשר נסע לליסא על הרבנות, יצאו לקראתו בני העיר לקבל פניו, כנהוג, ובתוכם גם מוכר זפת אחד שנסע לדרכו עם סחורתו. כבואם לקראת הרב, נקרב גם המוכר זפת ונתן שלום להרב, ויהי בשמעו את הפלפול והחידוש אשר אמר שם הרב לפני לומדי העיר וגדוליה - במקום שנתוועדו, התערב גם הוא והתחיל לפלפל עם הרב, כי היה למדן גדול, והרב מליסא נבהל, וצוה להבעל עגלה שלו להטות העגלה לחזור לביתו, ושלא ליכנס לעיר, ובני העיר ראו כן תמהו, ושאלו אותו על סיבת חזרתו, והשיב להם, כי בהוודעו שהעיר ליסא מלאה חכמים גדולים, עד כי גם איש פשוט כמוכר זפת הנהו למדן גדול כזה...(-וכעדותו לימים "כאן, כל אחד יודע מה שאסור, כי אין כאן עמי הארצות...". מתוך דרשתו שנדפסה בסוף ספרו 'נחלת יעקב', בחלק 'לקוטי הפרחים'), על כן אינו רוצה להיות רב בעיר כזאת, אשר לא לדידי הם צריכים. והשיבו לו, שאל ידמה בנפשו כי בעיר ליסא כולם תלמידי חכמים, וכי באמת לא רבים המה לומדים גדולים בעירם... וכי הוא הנהו באמת מיחידי סגולה בעירם, אז נחה דעתו ונסע לליטא, והחידושי הרי"ם ז"ל סיפר זאת לדוגמא שאין בושה במה להשתכר, וכמאמר חז"ל (פסחים קיג.) 'פשוט נבילתא בשוקא ושקיל אגרא ולא תימא כהנא אנא וגברא רבא אנא'".

זכר לעובדא זו, בגירסא קצת שונה, מצינו בשו"ת 'רחש לבב' (סי' יב) להגאון רבי חיים שמואל בירנבוים זצ"ל, חתנו של הגאון רבי עקיבא אייגר זצ"ל, וכה כתב: "ונהירנא דבבואי לפוזנא בפעם הראשון שמעתי קושיא בענין זה בשם הר' מיכאל נתן מראוויטש, וכמדומה לי שהוא היה הבעל העגלה אשר נשלח מק"ק ליסא להביא את הגאון בעל 'חות דעת' על התמנות הרבנות שמה, שהקשה להגאון הנ"ל בהיותם בדרך...", והוא אף מביא את הקושיא שהיתה על דברי הגמרא במכילתין (מד:): "תנו רבנן, מעשה באדם אחד שיצא ליהרג, אמר אם יש בי עון זה לא תהא מיתתי כפרה לכל עונותי, ואם אין בי עון זה תהא מיתתי כפרה לכל עונותי ובית דין וכל ישראל מנוקין והעדים לא תהא להם מחילה לעולם. וכששמעו חכמים בדבר, אמרו, להחזירו אי אפשר שכבר נגזרה גזירה, אלא יהרג ויהא קולר תלוי בצואר עדים. פשיטא, כל כמיניה, לא צריכא דקא הדרי בהו סהדי, וכי הדרי בהו מאי הוי, כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, לא צריכא דאע"ג דקא יהבי טעמא למילתייהו", ורש"י הביא מעשה בבנו של רבי שמעון בן שטח, שהעידו עליו עדות שקר ונגמר דינו להסקל, ואח"כ חזרו בהם העדים, ועם כל זה יצא להיסקל כי לא נתקבלה חזרת העדים. ועל כך הקשה מדברי הגמרא להלן (מה:): "אמר שמואל, נקטעה יד העדים, פטור, מאי טעמא, דבעינא 'יד העדים תהיה בו בראשונה' (דברים יז, ז) וליכא", נמצא שהעדים אשר בעצמם יודעים ששקר העידו, אם כן אסור להם לשפוך דם נקי, והרי זה כאילו נקטעה ידם, דבכה"ג פטור כי אינם יכולים לקיים "יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו".

ובשו"ת 'רחש לבב' השיב על כך, דהנה בהמשך הנידון של נקטעה יד העדים איתא בגמרא: "אלא מעתה, עדים גידמין דמעיקרא הכי נמי דפסילי (-"ואם כן נימא 'עדי גידמין פסולין', למה לי דנקט 'נקטעה' לאחר מכאן". רש"י), שאני התם דאמר קרא 'יד העדים' שהיתה כבר" ("יד העדים - יד שהיתה להם תהיה להם בשעת מיתה, אבל גידמין מעיקרא לא מישתמעו מיניה דזו היא יד שלהם". רש"י), והנידון של עדות שקר דומה לגידמין מעיקרא, שהרי מיד בתחילת עדותם היה אסור עליהם לשפוך את דמו, שהרי ידעו ששקר הוא, ומתחילה לא היה יכול להתקיים "יד העדים תהיה בו בראשונה", ושפיר אינו מעכב בכי האי גוונא.

ואמנם גם הגאון רבי מאיר אריק זצ"ל בספרו 'טל תורה' (סנהדרין מד: ד"ה פשיטא) העיר כן, וכתב ליישב על פי שיטת הרמב"ם (הל' סנהדרין פי"ד ה"ח) שדין זה של "אם נקטעה יד העדים פטור" הוא בשאר חייבי מיתות בית דין חוץ מברוצח, ויתכן שמעשה זה באדם אחד שיצא ליהרג היה ברציחה, ולכן הרגוהו גם כשלא היתה יד העדים בו בראשונה, ולכאורה תירוץ זה צ"ע, כי בעובדא של בנו של שמעון בן שטח שהביא רש"י היה העונש סקילה, וזה לא יתכן ברוצח - שהורגין אותו בסייף.

בעיקר דין "נקטעה יד העדים" כתב ב'טל תורה' (שם מה:): "לכאורה דוקא נקיט 'נקטעה' שאינם ראוים להרוג, אבל אם העדים קיימים כמו בשעת העדות, רק שאינם רוצים להיות ידם בו בראשונה שפיר הורגין אותו בשאר בני אדם", וציין לדברי ה'תומים' (סי' לד סק"ד) שמבואר בדבריו שגם בכה"ג פטור, ובשו"ת 'אגרות משה' (חו"מ ח"א סי' טו) דן בכיוצא בזה, וז"ל: "בדבר עדים דחייבי מיתה שהלכו למדינת הים שנסתפק כתר"ה דיפטר כמו ב'נקטעה יד העדים', שאמר שמואל שפטור בסנהדרין דף מ"ה, ואיפסק ברמב"ם פי"ד מסנהדרין ה"ח, כיון שגם כן אי אפשר להרגו כדכתיב ש'יד העדים תהיה בראשונה', מסתבר לענ"ד דבמה שהלכו למדינת הים לא נפטר, מדלא נקט מלתא דשכיח יותר (היינו, מדלא נקט שמואל לפטור באופן כזה שהלכו למדינת הים, שהוא שכיח יותר מנקטעה יד העדים, מוכח שלא פטור בכה"ג), והטעם פשוט, דבהלכו למדינת הים הא אפשר לקיים במציאות הריגתו על ידי העדים כדכתיב - אם היו בכאן", ולכאורה ביאור הדין הוא שהוא מענין "כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו".

וביסוד זה מיישב ב'אגרות משה' (שם) קושיא דידן שהביאו בשם הגאון מראגטשוב זצ"ל, וז"ל: "והנה הגאון ר' יוסף ראזין זצ"ל מראגאצאוו, הובא בספר 'נתיבות שמואל' (ח"א נתיב יא ויב), הקשה דבעדים שחזרו בהם יפטר, מטעם דיהיה כנקטעה ידם, שהרי אסור להם בעצמן להרגו מצד דין 'חתיכא דאיסורא' (כלומר, שהם בעצמם מודים שאסור להם להרגו). ולענ"ד לא קשה כלום, דהא אנן מחייבינן בעצם שיהרגוהו, דהרי אנו אומרים שאין יכולין לחזור, וחייב מיתה על ידי עדותן וגם שהם יהרגוהו, ורק שאין יכולין להרגו מצד האיסור שעשו על עצמן, שיש להחשיב זה רק כלא רצו להרגו וחזקו זה על ידי נדר ושבועה (היינו, שחזקו את רצונם שלא להרגו על ידי נדר ושבועה), שודאי נחשב כיכולין להרגו בעצם, אף שאסורין מצד הנדר והשבועה, וכמו כן הוא מצד דין חתיכה דאיסורא (היינו, מה שהודו שאסור עליהם להרגם), כיון שאנו אין מאמינים להם, ויש עליהם החיוב, רק שאסור להו לעשות כחיובם, שזה אינו פוטר".